“האבא” בקאמי: דרמה אנושית מטלטלת על זיכרון זהות ומה שביניהם
תיאטרון קאמי מעלה בימים אלו את ההצגה “האבא”, אחת הדרמות המדוברות והמרגשות ביותר שנכתבו בעשור האחרון. המחזה, מאת המחזאי הצרפתי פלוריאן זלר, זוכה לפרשנות ישראלית בימתית מדויקת, רגישה וחדת־מבע – והופך לחוויה
שאי־אפשר להישאר אדישים אליה.
סיפור שמרחף בין מציאות לדמיון
במרכז העלילה עומד אנדרה, { השחקן בונדק} אב משפחה לשעבר מהנדס מבריק, שמתחיל לאבד את אחיזתו במציאות. דרך עיניו אנו חווים עולם שמתפרק בהדרגה: אנשים מתחלפים, זיכרונות נעלמים, הזמנים מתערבבים. המחזה מעביר את הקהל מסע רגשי שמעמת אותו עם השאלה כיצד נראה העולם מבפנים אצל אדם המתמודד עם דמנציה.
הבימוי בקאמי בוחר להציב את הקהל בתוך בלבולו של אנדרה – תפאורה שמשתנה בעדינות, תאורה שמספרת סוד, ושימוש מדויק במעברים דרמטיים שמייצרים תחושת אי־ודאות תמידית.
משחק מעורר הזדהות
השחקן המגלם את אנדרה מוביל את ההצגה ביד בוטחת ומשלב בעוצמה נדירה הומור, כאב וילדותיות שמבליחה בין רגעי הצלילות. לצדו בולטת השחקנית המגלמת את בתו, שמנסה לשמור על אביה ועל עצמה כאחד. הדינמיקה ביניהם יוצרת את לב ההצגה – יחסים מלאי אהבה, תסכול וגעגוע למה שהיה.
שאר חברי הקאסט מעניקים רובד נוסף לסיפור, כשכל אחד מהם מגלם גם חלקים בזיכרונו הסדוק של אנדרה וגם דמויות הנאבקות סביבו.
תפאורה שמספרת סיפור
אחד האלמנטים הבולטים בהפקה הוא השימוש המדויק בחלל הבמה. הריהוט שמופיע ונעלם, הצבעים שמשתנים באורח כמעט לא מורגש – הכול נועד להמחיש את ההתפוררות הפנימית של אנדרה. התוצאה היא תיאטרון שמתקיים גם ברובד הפסיכולוגי וגם ברובד הוויזואלי.
חוויה תיאטרונית שחורטת את הלב
“האבא” היא הצגה שמדברת על הזדקנות, על אובדן ועל אהבה בתוך התפוררות. זוהי דרמה שלא מפחדת להציב את הקהל מול מציאות קשה, אך עושה זאת בעדינות ובאנושיות עמוקה. ההפקה של קאמי מצליחה להביא סיפור מוכר — התמודדות משפחתית עם דמנציה — בצורה שמרגישה חדשה ומטלטלת.
יש הצגות שאתה יוצא מהן, מנער את האבק וממשיך הלאה. ויש את “האבא” — הצגה שאתה לוקח איתך ימים, אולי שבועות. ישבתי באולם של קאמרי, מול במה לא גדולה אבל מלאה בנשמה, וחשתי איך כל דקה מושכת לי את הלב חזק יותר.
זו לא רק הצגה. זו מראה. והיא מכאיבה.
הזדהות שמגיעה מבפנים
כשהעלילה התקדמה, הרגשתי את עצמי מתכווץ. התבלבלות הזיכרון של אנדרה, השבירות הזאת שמגיעה עם המחלה — לא היה רגע אחד שלא דמיינתי את עצמי, את ההורים שלי, את כל מי שאני אוהב עלול לעמוד במקום הזה. המשחק היה כל-כך מדויק, כל-כך אנושי, עד שהרגשתי שאני יושב ממש בתוך הראש שלו.
זה מפחיד. באמת מפחיד.
אבל פחד שמזכיר לך למה אתה עדיין יושב שם ונושם עמוק יותר.
הקשר עם הבת – והחבר שלה
הקטעים עם הבת שלו תפסו אותי במיוחד. ראיתי על הבמה מערכת יחסים שהתהפכה – היא כבר לא הילדה שלו, היא הבוגרת שמנסה להחזיק אותו שלא ייפול. וזה קורע מבפנים, כי אתה יודע כמה זה אמיתי, כמה משפחות נלחמות בדיוק במקומות האלה.
גם הדמות של החבר שלה, שמנסה לעזור אבל גם לשמור מרחק, אותנטית בצורה שמכאיבה. כל תגובה שלו, כל ניסיון “לפתור” משהו — הזכיר לי כמה מורכב להכניס אדם מבחוץ למצב כל־כך אישי ושברירי. אין דרך נכונה, אין דרך שלא תפגע במישהו.
הפחד מהמסגרת… ומהוויתור
הרגעים שבהם עולה האפשרות לשלוח את אנדרה למוסד היו בשבילי מהמקומות הקשים בהצגה. זה הרגע שבו כל אחד בקהל שואל את עצמו:
האם הייתי מסוגל? האם הייתי מוותר? האם זו בכלל בחירה?
ראיתי את הפחד הזה — לא רק שלו, גם שלה. הפחד להיות האדם שמחליט. הפחד להיות האדם שמתפרק. הפחד לאבד את מי שאתה מכיר, אפילו כשהוא יושב מולך.
חוויה שנשארת איתך
היציאה מהאולם הייתה שקטה. לא רציתי לדבר.
משהו בפנים התכווץ אבל גם התרחב — מין תחושה שאתה זוכה להציץ באמת שלא מדברים עליה מספיק.
"האבא" בקאמרי היא הצגה שעושה בדיוק את מה שתיאטרון טוב צריך לעשות:
לא רק לרגש — אלא להזכיר שיש דברים שאסור לברוח מהם.
היא מעבירה אותך מסע, שלפעמים כואב, לפעמים יפה, ותמיד אמיתי.
ואני, לפחות, לא אשכח אותה עוד הרבה זמן.
שחקנים נהדרים -משחק משובח ואוטנטי
האבא ("Le Père") מאת פלוריאן זלר | תרגום דורי פרנס | בימוי שי פיטובסקי | ע' במאי המיה בן חיים | תפאורה אדם קלר | תלבושות מאיה גטניו | תאורה זיו וולושין | מוסיקה אלברטו שוורץ | משתתפים דביר בנדק, תמר דיסקין, גיא כהן שלו, אדוה לוי, דר רוזנבאום, עומר שמשוני
האבא בכיכובו של דביר בנדק, ה
לכל מי שמחפש תיאטרון איכותי, אינטימי ומחשמל – “האבא” בקאמרי היא חוויה שאסור לפספס.
מומלץ בחום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה