מבוסס על הקלאסיקה
"באין משפחה" מאת הקטור מאלו
סרטו של אנטואן בלוסייה
מומלץ לכל המשפחה. שרית יוכפז
דניאל אוטיי (גדול שחקני צרפת) בעיבוד קולנועי
כובש ומרגש לקלאסיקה הבלתי נשכחת של הקטור מאלו.
רֶמי (התגלית, מלום פקן), יתום צעיר, יוצא למסע
התבגרות, גילוי עצמי והרפתקאות ברחבי צרפת לצידו של
ויטאליס (דניאל אוטיי), מוסיקאי נודד ומסתורי.
הקשר המהוסס הנרקם בין השניים, הסכנות שבדרך, המחויבות
ההדדית ושירתו המופלאה של רמי,
יובילו אותו אל סוד מוצאו.
גם בדיבוב לעברית עם נתן
דטנר
יוצרים
תסריט ובימוי: אנטואן בלוסייה Antoine Blossier
על פי ספרו של הקטור מאלו Hector Malot
צילום: רומן
לאקורבס Romain Lacourbas
עריכה: סטפן
גרנייה Stéphane Garnier
מוזיקה מקורית: רומרי לורנס Romaric Laurence
הפקה: אריק
ז'למן Eric Jehelmann
פיליפ
רוסלה Philippe Rousselet
שחקנים:
ויטאליס: דניאל
אוטיי Daniel Auteuil
רמי: מלום
פקן Maleaume Paquin
מאדאם הארפר: וירז'יני לדוויין Virginie Ledoyen
מאדאם בארברי: לודווין סנייה Ludivine Sagnier
ז'רום: ג'ונתן
זכאי Jonathan Zaccaï
רמי המבוגר: ז'אק פרן Jacques Perrin
צרפת 2019, 108 דקות
החל מתאריך 19 בדצמבר
בגרסה המדובבת ובגרסה המקורית בכל רחבי הארץ בהפצת סרטי נחשון
במקביל ליציאת הסרט לאקרנים יצא תרגום
מחודש לספר בהוצאת אריה ניר ומודן.
שיחה עם במאי הסרט אנטואן בלוסייה
ש: מה גרם לך לעבד את ספרו של הקטור מאלו?
ת: אני אוהב לשנות נושאים וז'אנרים מסרט אחד לשני. הרגשתי רצון לעשות
סרט הרפתקאות המעוגן בתרבות הצרפתית. אשתי היא שהציעה לי את הספר של הקטור מאלו.
היה לי זיכרון מעורפל ובעיקר זכרתי את הקומיקס שהרשימו את בני דורי בילדותם. היססתי
אבל אשתי המליצה לי "לקרוא את הספר דרך העיניים של ספילברג".
בכך היא הזכירה לי כמה מבריק הוא הבמאי האהוב עלי כשהוא מספר סיפור
טראגי בעיניים תמימות וילדותיות, ויוצר מימד קסום למציאות עוצרת נשימה. יש לסרטים התקופתיים שלו תחושה של סרט אפי. התשוקה
שלי לעניין נולדה מחיפוש עצמי, רצון ללכת מעל ומעבר.
ש: הספר של מאלו פורסם בשנת 1878, איך אתה
הופך את הסיפור הזה למודרני?
ת: דרך השימוש בפילטר של יצירת קסם, ויצירת תחושה של הרפתקה, ניסיתי
לתת לצופים את התחושה של מעשיה, מהסוג שאנחנו מחפשים אחריה כילדים. בדומה לסיפורים
שאנחנו מספרים לילדים שלנו לפני השינה. תוך כדי, היה לי חשוב לשמור על הזהות
הצרפתית של יצירתו של מאלו. מיד חיפשתי להתחבר לספרים שגדלתי עליהם ולסרטים
שמשפחתי ואני ראינו. סרטים שהופקו על ידי אמבלין, החברה של ספילברג, וקלאסיקות של
דיסני כמו פינוקיו, במבי ודמבו.
ש: זה פרויקט מאד שאפתני
ת: התמזל מזלי ועבדתי עם מפיקים שמאוד אוהבים קולנוע גדול. הם היו מאד
מחויבים לפרויקט. נוסף לגאונות של הספר של מאלו, יש בי כנראה מידה של שגעון כי אני
מזהה את הקשיים רק כשהם מתרחשים.
ש: היו כמה עיבודים של הספר, האם הכרת
אותם?
ת: כמובן שראיתי אותם, מסקרנות. אחד המדויקים הוא דווקא עיבוד מאנגה (אנימה
יפנית) מסרט לספר.
ש: לקחת כמה חירויות אמנותיות לגבי הספר.
ת: לא היתה לי ברירה, "באין משפחה" נכתב במקור כסיפור שבועי
ונמשך לאורך ארבע שנים. לו היינו מצלמים סאגה של 12 שעות ניתן היה לשמר את כל ההתפתחויות
והשינויים המופעים בספר, אך הייתי חייב לצמצם את מסגרת הזמן לשנה אחת ולכתוב את הסיפור
בסגנון קלאסי של סרט בשלוש מערכות.
התרכזתי בנושא שהיה הכי מרגש לדעתי. מערכת היחסים בין רמי לויטאליס,
המבוגר שמסוגל להבחין בכישרון של הילד ומאפשר לו להגיע להישגים. החופש הגדול ביותר
שלקחתי הוא שהענקתי לרמי קול שירה מופלא. כשהוא שר הוא נוגע באנושי, בספר של מאלו
אין לו את היכולת הזו.
ש: מה הניע את ההחלטה ליצור את הפלאשבקים
עם ז'אק פרן בתפקיד רמי הזקן?
ת: הספר בנוי בצורה של פלאשבקים, אבל המספר הוא צעיר הרבה יותר. כזה
המגלה את צעדיו הראשונים בעולם המבוגרים, על ידי הפיכתו לאיש זקן המתבונן על מה
שהוא הצליח להשיג בחייו. רציתי לתת לו עוד ממד, כדי להראות שהוא הגיע למקום טוב
יותר בו הוא יכול לספר את הסיפור לילדים. אהבתי את האווירה הביתית ליד האח כשהסערה
מתחוללת בחוץ. יש משהו מאוד מנחם ובטוח בסיטואציה הזו. יש בזה גם משהו מן המסורת
של והגדת לבנך, המבוגר המספר לצעיר. כמובן שזכרו של ויטאליס נוכח כל הזמן כשרמי
המבוגר מספר את הסיפור.
ש: האם החלק המתרחש באנגליה הינו תוספת שלך?
ת: ההתרחשויות באנגליה מופיעות בספר, ואין זו תוספת שלי. אני רק תמצתי
אותם בהתאמה ללוח הזמנים שהכתיבה המסגרת הקולנועית והשארתי את ויטאליס (שמת קודם
בספר) להיות זה שמביא את רמי למחוז הולדתו. אני אוהב את הסצינות באנגליה, מיד כשרמי
נפגש עם בני משפחת דריסקול, אנחנו נכנסים לעולם של לונדון ויקטוריאנית, העיר מלאה
באינטריגות ומסתורין. היא מיד מזכירה את ההרפתקאות של שרלוק הולמס או הארי פוטר.
ש: התאורה והתפאורה בסרט מדהימה, זה די
נדיר לראות עושר כזה בקולנוע הצרפתי.
ת: המסורת הזו אבדה. אבל היא קיימת, הרבה סיפורים כאלה עובדו בקולנוע
הצרפתי.
ש: אז אתה מחייה מסורת, אתה יכול לתאר איך זה
עובד?
ת: כדי להיכנס לעולמות הפנטזיה, הכל נעשה דרך תאורה ועבודת מצלמה,
בנוסף לעיצוב, לארט, לתפאורה, לתלבושות והפאות - שכולם היו חשובים מאוד. כשתכננו את
הסרט המעצב סבסטיאן איניזן ואני מצאנו כמקור השראה את הרישומים הראשנים של וולט דיסני.
בחווה בה גדל רמי למשל, החלונות הם צרים יותר ממה שהם צריכים להיות.
המיטות מעט יותר רחבות, כך שתמיד נקבל את נקודת המבט של הילד שרואה את העולם כגדול
הרבה יותר, והמספר שרואה את זיכרונות הילדות שלו, דרך פילטרים מאד ספציפיים.
ש: כמה זמן התכוננת לצילומים?
ת: באופן רשמי חמישה חודשים. בסרט הזה יש פי שלושה סטים מאשר בסרט
צרפתי ממוצע ושישה אנשים חיפשו אחר לוקשיינים במקום אדם אחד, והצלם שלי התפנה לעבודה
הרבה לפני, שזה מאד לא מקובל. התחלנו לעבוד ביחד שישה חודשים לפני הצילומים. הוא
רגיל לעבוד בסדרות טלוויזיה אמריקאיות, ביניהן הסדרה "מרקו פולו", כך
שהוא רגיל לצלם דברים גדולים. הכנו 'בייבל' לסרט הזה שכלל מעל למאתיים עמודים עם
כל הדברים החשובים להפקה. אותו נתנו לכל אחד ממנהלי המחלקות ובו היו צילומים, רישומים
ומחשבות על כל סט. כל מנהל מחלקה הוסיף את הרעיונות שלו.
ש: צילמת במקומות בצרפת שלא מרבים לצלם
בהם.
ת: אהבתי לצלם במקומות אלו, אפילו שלעיתים מזג האוויר היה קשה. האזור
של אוברק הוא עדיין ארץ פראית ולא מצלמים שם מסיבות לוגיסטיות. אני אוהב את הנוף
הענקי הזה במערב צרפת. הוא כל כך קולנועי, זה כמו להיות בו זמנית בצרפת ובמקום אחר.
זה היה מסובך אך הכרחי מבחינתי. היה לי גם חשוב שלכפרים שצילמנו תהיה איכות של גלויות
דואר. מקומות שהם חלק מן המסורת שלנו וחיבור לשורשים שלנו. דיסני ידע מה הוא עושה
כשהוא שלח ציירים וגרפיקאים לכל אירופה כדי לחפש אחרי הארכיטקטורה של האגדות אותן
הוא עיבד.
ש: במהרה ניכר שהסרט מושפע מסרטים
אמריקאיים.
ת: כמובן, סרטים כמו "אי. טי." של ספילברג ו"המספריים
של אדוארד" של טים ברטון, הם שעיצבו את האדם והבמאי שהפכתי להיות. אולם האהבה
שלי לקולנוע מגיעה רחוק יותר משני הסרטים הללו, עד טרנס מאליק והקולנוע הצרפתי הקלאסי.
כדי ליצור אני חייב לצלול לתוך הרגשות שהסרטים האלו העלו בי, ולהטמיע את הרגשות
האלה בדרך בה אני מספר סיפור.
ש: מדוע בחרת את דניאל אוטיי לתפקיד של ויטאליס?
ת: הליהוק שלו היה לי מובן מאליו. לא רק בשל היותו שחקן גדול, אלא גם
כי הוא חלק מן המסורת שלנו, אהבתי את הרעיון שהוא הופיע כצעיר בסרטיו של קלוד ברי "מנון"
ו"ז'אן דה פלורט" ועכשיו הוא מופיע כמנטור המבוגר. זוהי סגירת מעגל. הוא
הסכים להשתתף בסרט בשלב מאד מוקדם, הוא חזר אלי פחות מ- 48 שעות לאחר שקרא את
התסריט.
ש: איך מצאת את מלום, הילד המדהים שמשחק את
רמי?
ת: פגשתי את מלום כבר בשלבים הראשונים של הליהוק ומיד התרשמתי ממנו. ציפינו
לתהליך ארוך והייתי מופתע למצוא את הגיבור שלי כל כך מהר כך שהמשכתי לבחון עוד כ -
400 ילדים לפני שקיבלתי החלטה. הייתי חייב להיות בטוח שהוא יכול לעמוד מבחינה
פיזית בשלושה עשר שבועות של צילומים.
זימנתי אותו שוב ושוב, נתתי לו לקרוא סצנות שכל פעם היו יותר ויותר
קשות והבנתי שהוא מסוגל לעשות זאת. הוא שחקן מלידה, הוא יודע לשיר, הוא אתלטי,
תלמיד מצוין והוא רוצה להצליח. המדריכה שעבדה איתו במשך חודשיים בעיקר ניסתה
להרגיע אותו. היא פגשה אותו פעמיים שלוש
בשבוע ומכיוון שהסרט לא צולם באופן כרונולוגי, האתגר היה שהוא יבין באיזה מצב רגשי
נמצאת הדמות בכל סצנה.
היה לי הכי חשוב שהוא יבטח בי, כי אחרת אי אפשר לעבוד. אבל אחרי שלושה
שבועות לא היה צריך להסביר לו על המצב הרגשי של הדמות, הוא נטמע לגמרי בדמות.
ש: יש בסרט תפקידי משנה רבים, האם היה קשה
לשכנע שחקנים בולטים לקבל את התפקידים הקטנים הללו?
ת: היה לי חשוב ללהק שחקנים מוכרים לתפקידים הללו ולהבטיח שאלה יהיו
תפקידים חזקים. כולם הצטרפו בשמחה לסרט, אף שלא היה פשוט עבורם להתאים עצמם ללוח הצילומים,
שהיה מאד מפוזר.
ש: היו לכם 800 ניצבים במהלך הצילומים, זה
המון.
ת: כן. הם השקיעו הרבה בזה, ביקשנו מהגברים לגדל זקנים, שהספרים שלנו
טיפלו בהם אחר כך, והם התאימו את עצמם לרוח הסרט. זה היה מאד מרגש לראות את
ההתמסרות מצד הניצבים.
ש: ספר לנו בבקשה על המוזיקה, לה תפקיד
חשוב בסרט.
ת: רציתי
שהמוזיקה תהיה סימפונית. שתהיה מושפעת מן המלחינים הצרפתיים הגדולים, כמו מישל לגראן
וולדימיר קוסמה, אבל גם מושפעת מג'ון ווילאמס ודני אלפמן המלחינים של ספילברג
וברטון. רומריק לורנס, איתו עבדתי בסרטים הקודמים שלי היה מודאג מהאתגר, הוא התחיל
בהלחנת שיר הערש של רמי, ואז התרחק ממנו ושוב חזר אליו. כל הנושאים במוסיקה של
הסרט מבוססים עליו. המוזיקה נוכחת במשך 72 דקות מהסרט שזה מקובל בסרט אמריקאי בעוד
שבסרט צרפתי הממוצע הוא 43 דקות.
שיחה עם השחקן דניאל אוטיי
ש: התחייבת די מהר לסרט הזה, מה מצא חן
בעינייך?
ת: קראתי את התסריט וצלצלתי לבמאי מיד. אהבתי את הרעיון של התחברות לטקסט
קלאסי, סיפור מאד פופולרי, מכוון למשפחה ואוניברסלי. אנחנו לא נתקלים בזה הרבה
בימים אלו. זה היה נראה כמו הרפתקה.
ש: האם קראת את הספר של הקטור מאלו?
ת: כשהייתי ילד, אמי קנתה לי את שני הכרכים, וכתבה הקדשה בעמוד הראשון
"לדניאל כדי שתקרא מאוחר יותר..". וזה מה שעשיתי, הרבה יותר מאוחר. זכרתי גם את
העיבודים הקולנועיים שנעשו. זהו סיפור בעל עוצמה, שניתן להתחבר אליו גם היום. איך
לברוח מעוני, איך למצוא את הדרך להיאבק.
ש: אנטואן בלוסייה נטל חירות לעצמו מן הסיפור
המקורי.
ת: בלוסייה עשה את זה במיומנות רבה ועיבד את זה לימינו אנו. הוא איפשר
לסיפור להיות רלוונטי למאה העשרים ואחת, וזו הדרך היחידה לעשות את זה לקולנוע בן
זמננו. אהבתי את הסיפור של האיש המבוגר המספר את הסיפור, הודות לאיש הזקן הזה
אנחנו נסחפים לגמרי לתוך הסיפור.
ש: הכרת את העבודות הקודמות שלו?
ת: לא, אבל אמרתי לעצמי שאם הוא יכול להרים פרויקט כזה יש כאן משהו.
אני פועל לפי תחושה בלי לבדוק.
ש: הסרט הצריך תקופה ארוכה של הכנות. האם
היית מעורב בהן?
ת: אנטואן שמר כל הזמן על הגחלת. הוא שלח לי עדכונים באופן קבוע.
והראה לי את העבודה שלו על התפאורה והתלבושות. חשתי את העמל הרב של האנשים הסובבים
אותו. הלכתי עם זה, זה היה מאד יומרני מבחינה אמנותית, ואני תרמתי את חלקי מרחוק.
ש: איך התכוננת לתפקיד?
ת: גידלתי זקן ועבדתי קצת עם החיות, תמיד יש בעלי חיים לידי, זהו, אני
עושה הכנות קלות מאד.
ש: ויטאליס הוא איש מבוגר, האם הרגשת לא
נוח שמלהקים אותך לקבוצת הגיל הזו?
ת: למה שארגיש ככה, זה הגיל שלי, אני משחק אדם בגילי. זה המזל שלנו
השחקנים שאנחנו יכולים לשחק אנשים בגיל שלנו.
ש: אנטואן בלוסייה קישר בין התפקידים שלך ב"ז'אן
דה פלורט" ו"מנון" לתפקיד הזה, והגדיר את זה כסגירת מעגל.
ת: זו הדרך שבה הוא רואה את זה, יחד עם זאת, עברו 30 שנה והסרט של
קלוד ברי נראה שונה לגמרי מהסרט הזה. מה שמשותף ביניהם זו אותה רמה של אמביציה.
ש: נראה שאתה עושה את התפקיד בדרך מאד משוחררת.
ת: יש לי ניסיון רב עכשיו, היה לי המזל להכיר אמנים גדולים וללמוד איך
לא לשחרר את לחץ העבודה על אחרים, כמו הבמאי, השחקנים האחרים והצוות. קלילות ודרך
ארץ אלה דברים שצריך לדעת להביא לסט צילומים.
ש: השחקן הצעיר היה רק בן 11 כשצילמתם, האם
היה קשה לעבוד בכל כך הרבה סצינות עם ילד?
ת: לא העליתי את זה
במחשבתי. הוא שחקן מוכשר, שמגלם את התפקיד שלו. היו רגעים שהוא
התבלבל, בעיקר ברגעים שהוא שר. הוא השקיע יותר מדי
רגש בשירה אפילו כשהיה פלייבק. תמכתי בו ברגעים של תסכול
ועודדתי אותו, אני פרטנר טוב.
ש: יש הרבה סטים בסרט זה הקשה עלייך?
ת: ממש לא, אני אוהב את זה מאד. אהבתי את זה בצילומים, המחשבה שאנחנו
יוצרים אווירה מסוימת באיזה מקום, ברחוב, במגרש
משחקים ואז מהר עוזבים והכל חוזר לקדמותו. הלוקיישנים היו מדהימים, ולנו השחקנים לא
נותר אלא להרשות לעצמנו להיטמע במקומות האלה.
היינו מודעים לכך שאנחנו חלק ממשהו גדול, עם אמצעים גדולים, ובתנאים
מאד טובים. הכל נעשה כדי לשרת את הסיפור, את תהליך היצירה. זה היה רגע משמח שמאוד נהנינו
ממנו. בשבילי הצילומים הם רגעים מלאי שמחה כל פעם מחדש, לכן אנחנו עושים קולנוע, וכל
השאר אחרי זה, זה כבר לא בידנו.
ש: סצינת הסערה יצאה מאוד מרשימה.
ת: צילמנו באולפן במשך כמה ימים, וזה לא זיכרון כל כך טוב עבורי. הם
המשיכו להעיף שלג מלאכותי אל הפנים שלנו זה היה קשה, ממש לא כייף. זה גם הרגע שבו
טוב להיות שחקן צרפתי, כי אם היינו אמריקאיים הם היו עושים את זה עם אפקטים
מיוחדים שבהם הם היו שמים חיישנים בכל מקום על הגוף שלנו ועל הפנים כדי ליצור הולוגרמות של הצלליות שלנו שהיו משחקות במקומנו.
כאן אנחנו בשלג, סובלים ומתמודדים, אבל אני בטוח שהתוצאה טובה יותר.
ש: אתה גם במאי, הם יש רגע על הסט בהם
דברים טכניים מהווים השראה לסרטים שלך?
ש: כשאני על הסט אני שחקן, זה כל מה שאני. בסרט הזה הייתי מאושר בגלל
התקציב שניתן לנו כדי לספר את הסיפור הזה. תקציב שהגיע לו. דבר נוסף הוא המחויבות
שלי היא כלפי הבמאי, אני מנסה להתאים את עצמי לצרכים שלו, אני רואה את עצמי כחייל,
חייל טוב, אבל זה גם מתחיל מהעבודה של הבמאי והאמון שהוא נותן בי כשחקן.
אודות דניאל אוטיי
יליד
1950, אלג'יר. מגדולי שחקני הקולנוע הצרפתי בכל הזמנים. הוא גם שחקן תיאטרון ובמאי
קולנוע. זוכה פרס המשחק בפסטיבל קאן, 1996 על משחקו בסרט "היום השמיני"
בשותפות עם השחקן הבלגי פסקל דוקן ששיחק לצידו. זוכה 2 פרסי האוסקר האירופאי לשחקן
הטוב ביותר על תפקידיו בסרטים "לב בחורף" (1993) ו"מחבואים"
(2005). זוכה 2 פרסי סזאר לשחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרטים "ז'אן דה
פלורט" (1987) ו"נערה על הגשר" (1999). זוכה פרס הבאפטה (האוסקר הבריטי)
לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט "ז'אן דה פלורט".
בין תפקידיו הנוספים:
"החבר הטוב ביותר שלי", "לצאת מהארון", "האלמנה מסנט
פייר", "מאהב בהשאלה", "בשם בתי", "המילים
הפשוטות" ועוד.
אוטיי ביים שלושה סרטים עפ"י
מחזות של מרסל פניול: "פאני", "מריוס" ו"בתו של כורה
הבארות". לאוטיי שתי בנות, השחקנית
אורור אוטיי ונלי, ביתה של השחקנית עמנואל ביאר ששחיקה עם אוטיי בסרטים
"מנון" ו"לב בחורף".
סרט מומלץ בחום הלכתי עם נכדי ונהנינו מאוד מרגש עד דמעות. יצירת אומנות.
תמונות באדיבות סרטי נחשון
שרית יוכפזתמונות באדיבות סרטי נחשון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה