חייהם של
בני הזוג קרסיק נראו יפים ומבטיחים. הילדים התחתנו, לא היו להם מחויבויות מיוחדות
והם תכננו לבלות את שארית ימיהם בנעימים ולטייל בעולם. ואז הגיע אלצהיימר. אורח
בלתי קרוא ומאוד לא רצוי, שהשפיע באופן דרמטי על השניים והפך את החיים לבלתי
נסבלים.
קטעי
יומן, שירים, תפילות והרהורים שנכתבו בזמן אמת לאורך עשר שנים מתארים בכנות מכאיבה
ובאומץ לב את חייהם של בני זוג שלמעשה חיים בשלישייה: היא, הוא והאלצהיימר.
דבורי
קרסיק, מחברת הספר, כותבת מדם ליבה, כשצחוק ודמע משמשים בערבוביה, מתוך רצון
להתמודד עם היעלמותו של כל דבר הגיוני ומובן מאליו שידעה בעבר.
שישה סרטים קצרים של בוגרי סם שפיגל כמחווה לסרט הקצר ופורץ הדרך "אני אחמד" של אבשלום כ"ץ ורם לוי
ישראל 2019, 85 דקות, עברית וערבית, כתוביות בעברית ובאנגלית
אחמד, בחור צעיר שעובד בפועל בניין, מגיע לתל אביב מהכפר ערערה ומנסה שוב ושוב לשכור דירה בעיר היהודית והליברלית. הסרט הקצר והנוגע ללב "אני אחמד" (1966) בבימויו של אבשלום כ"ץ ובהפקתו של רם לוי, העמיד לראשונה גיבור ערבי בקולנוע הישראלי התיעודי ועורר מודעות לגזענות המופנית כלפי ערבים אזרחי ישראל. עם צאתו, הסרט הוביל לסערה ציבורית ולדיון חברתי נוקב ואף כמעט וצונזר.
בית הספר סם שפיגל ליצירה קולנועית פועל בעקביות בשנים האחרונות להתייחסות פרספקטיבית לסרטי המופת הקצרים של הקולנוע הישראלי משנות השישים, שנות העיצוב של הקולנוע הישראלי. "קולו של אחמד", הפרק השלישי בטרילוגיית הבוגרים (לאחר "עקבות בירושלים" משנת 2013 כמחווה ל"בירושלים" של דוד פרלוב ו-Voice Over"" משנת 2017 כמחווה ל"לאט יותר" של אברהם הפנר), הוא סרט דוקומנטרי באופיו ובאורך מלא, המורכב משישה סרטים קצרים ומרגשים של בוגרים ובוגרות סם שפיגל, יהודים וערבים, שהתגייסו לשיח פורה, אקטיבסטי וקולנועי.
כעת, למעלה מ-50 שנה מאז יציאת המקור, נבחן מקומו של "אחמד" ומוצגת התמודדות עם שאלות של דו-קיום בלתי אפשרי במציאות העכשווית המורכבת, על רקע החברה הישראלית המקצינה. הסרט הנוכחי, שבין היתר מתאפיין בהומור סרקסטי, מביט על הגזענות של ימינו מול אוטופיה בהלסינקי, עוקב אחר הכנת חומוס ביתי בגבול תל אביב-יפו, חזר לניסיון המהפכני והנשכח להקים קיבוץ ערבי בשנותיה הראשונות של המדינה ועוד.
יוצר ואוצר: רנן שור
אוצרת שותפה ועורכת ראשית: איילת מנחמי
בימוי: אבשלום כץ, דוד אופק ואיילת בכר, שאדי חביב אללה, דורון ג'רסי, נעם קפלן, דן גבע, ממדוח אפדילה ועידו סוסקולני
הפקה: סתיו מרון ורנן שור
מפיקה שותפה: טונא אנדרסון - קלאר פילמס
חברת הפקה: סם שפיגל בית ספר ליצירה קולנועית ירושלים, סרטי פרדס
עריכה: דני שיק,אפי כהן, דן גבע, דורון ג׳רסי, איתי אוניק, יניב סגלוביץ', מיכל גסנר
צילום: גוהי בארנרד, דן גבע, דורון ג׳רסי, גל רומבק, איתי מרום, קתרין סוונפורס
פסקול: גיל תורן, שחף וגשל
מוזיקה: רן בגנו, צבי בן פורת
פירוט הסרטים הקצרים במסגרת הסרט המלא "אני אחמד":
אני אחמד -am Ahmad I
1966, 14 דקות. בימוי ותסריט: אבשלום כ"ץ. הפקה ותסריט: רם לוי. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה. צילום: ג'והי בארנרד. עריכה: דני שיק. מוסיקה: צבי בן פורת. קריינות: אחמד סאבר מוסראוה. מפיק: דוד ארנפלד.
אני הייתי צבי - I Used to Be Zvi
2019, 14 דקות. בימוי: איילת בכר, דוד אופק. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה, אמיר הר-גיל, לטיף דורי, מוסטפה מסארווה, מחמוד מסארווה, חאלד מסארווה, רואאה מסארווה, רם לוי, עידן חן. צלם: גל רומבק. עריכה: מיכל גסנר, יניב סגלוביץ'.
שמיים של בטון - Sky of Concrete
2019, 13 דקות. בימוי: שאדי חאביב אללה. בהשתתפות: אחמד יוסוף מסארווה.צלם: גל רומבק. עריכה: אפי כהן.
אחד הימיםהאחרונים של שנת 1966. הקרנת בכורה למוזמנים של "אני אחמד". בחוץ נשבה סערה, שחישבה להעיף את גג האסבסט הרעוע מעל אולם ההקרנה המאולתר באולפני הרצליה.
גם בפנים, מיד עם תום ההקרנה, נשבה רוח פרצים איומה. הזעקות, ההאשמות הקשות, השנאה וההתנצלויות המגומגמות איימו לקרוע את הקירות. רעדתי. מקור, מהתרגשות, מזעם. ימים אחדים אחר כך נסעתי ללונדון ללמוד קולנוע ותהיתי האם יהיה לי לאן לחזור.
מי שצופה בסרט היום, חמישים שנה אחרי, ישאל את עצמו קרוב לוודאי, על מה הייתה כל המהומה. "אני אחמד" אחרי הכל, הוא סרט פשוט - צעיר מספר על תלאותיו. הסגנון, כמו רוב הסרטים התיעודיים שנעשו באותה עת, שילב קריינות לא בוטה עם צילומי רקע לא סנסציוניים. הסרט דיבר אמת שהייתה ידועה לכל. הוא התבסס על ממצאים של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.
החברה הישראלית דאז לא יכלה ,כנראה, לשאת את הבושה ולכן זעקה.
כשלוש שנים קודם לכן, במסגרת לימודיי באוניברסיטה העברית, שמעתי קורס של פרופ' ש.י.ברגמן בשם "הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר". משנתו של מרטין בובר חקוקה בי עד היום – "האדם נעשה אני באתה". או "I require a Thou to become; becoming I, I say Thou". כלומר "אין לאדם "אני", אלא רק כשיוכל לומר "אתה" באופן מלא. ולא רק "לומר". אלא להיטמע בזולת, באחר. להפוך התייחסות של "אני מול הלז" מרוחק וקר, לזו של "אני מול אתה". להתכנס לתוך הווייתו הקיומית של האחר. כלומר, לא לתקוע אותו במגירות סוציולוגיות, לא לשאול איך להישמר מפניו או איך ניתן לנצל אותו, אלא לחוש אותו כבן אנוש. מקביל לך, כמוך, כמוני. רק אז "האני" יהיה "אני". רק אז, כשאעמוד מול הראי אוכל לומר - אני רואה אדם.אני יודע. זו פרשנות פשטנית משהו של משנתו של בובר. מצטער, עברו שנים וזה מה שאני זוכר.
הסרט "אני אחמד", ניסה להיכנס לדמותו של הערבי, מי שהחברה היהודית בחשיבה הסטראוטיפית שלה, ראתה בו, ורואה בו עדיין, "הלז" או הזר האולטימטיבי – טיפש, ערמומי ואכזר. אני משער שהזעם כלפי הסרט קיפל בתוכו חרדה מפני פגיעה בסטריאוטיפ. סטריאוטיפ המתיימר להעניק לחברה שריון מוסרי – "הוא כזה ואנחנו אחרים". אלא שזה שריון מדומה ומסוכן. כזה שמונע ממך שיח וסיג עם האחר. הייתה תקופה שהאמנתי שהחברה שלנו השילה מעליה את המכשלה הזו. אלא שבשנים האחרונות נפלנו לבולען מוסרי עמוק. תהום שממנה, אולי, אין מוצא. איבדנו גם את הבושה.
ארבעה מבין עושי הסרט כבר אינם איתנו:
הבמאי אבשלום כ"ץ ז"ל, יוצר נודע של תכניות רדיו וסרטים תיעודיים, מורי ורבי שלימד אותי את יסודות המקצוע. אבשלום, בן קיבוץ דגניה ב', יזם את עשיית הסרט.
המפיק דוד ארנפלד ז"ל, יהלומן ונדבן, שמימן את ה"ברזלים" של ההפקה (אנו עבדנו ללא שכר) והכניס בה את נפשו. דוד מימן בין השאר, גם את יצירותיו הראשונות של של חנוך לוין.
הקריין עו"ד אחמד סאבר מסארווה ז"ל, שערך יחד איתי את סדרת תכניות הרדיו על נוער ערבי בישראל, שבעקבותיה נעשה הסרט. אחמד סאבר, חברי הטוב, שהיה לימים ראש מועצת טייבה, נפטר לפני חודשים אחדים וכאב מותו טרי וצורב.
המלחין צבי בן פורת ז"ל, מוסיקאי מחונן יוצא שואה ששימש שנים רבות כמעטר המוסיקלי העיקרי של תכניות קול ישראל.
אינני יודע היכן נמצא הצלם האוסטרלי של הסרט – ג'והן בארנרד.
נותרנו שלושה – אחמד יוסוף מסארווה, גיבור הסרט. דני שיק, העורך שלו. ואני.
עברו חמישים שנה. עכשיו, בזכות פרויקט המחווה של "קולו של אחמד" בהתגייסותם של רנן שור ובית הספר סם שפיגל על בוגריו, "אני אחמד" עשוי לקבל חיים חדשים.
כל אחד היה רוצה להיות בריא ולהיראות במיטבו. גורדון רמזי – שף בעל כושר מעולה, רץ מרתון ומגיש תוכניות טלוויזיה נמרץ – הוא פרסומת נהדרת לאכילה טובה המסייעת לשמור על בריאות יציבה. בספר הזה הוא הרכיב מנות נפלאות שמתאימות לאורח החיים המודרני.
תיאבון בריא מכיל 125 מתכונים מגרים, עשירים במרכיבים טריים ומזינים, ומבושלים בשיטות בריאות שמצליחות להשיג מגוון טעמים. רמזי מכוון לחיי היומיום שלנו ומציע רעיונות מקוריים ובריאים לארוחות בוקר וצהריים, ארוחות ילדים, על האש, ארוחות ערב, קינוחים ואירוח.
לגורדון רמזי הישג מדהים בצבירת כוכבים של מישלן. החל מ-2001, בכל שנה מוענקים שלושה כוכבי מישלן למסעדת הדגל שלו בצ'לסי, לונדון, על האוכל הנהדר שהיא מגישה. גם מסעדות אחרות שלו בלונדון נושאות כוכבים של מישלן: "גורדון רמזי במלון קלרידג'ס", "מייז", "פטרוס" במלון ברקלי, ו"סבוי גריל". הוא הקים מסעדות פשוטות יותר ברחבי לונדון והתרחב אל מעבר לים, לניו יורק, לוס אנג'לס, דבלין, דוחה (קטאר), טוקיו, מלבורן, טוסקנה, סרדיניה ופריז.
רמזי הוא כוכב טלוויזיוני מבוקש. חלק מן הסדרות שהופיע בהן זכו בפרסים: Ramsay's Kitchen Nightmares (ששודרה בארץ בשם "בעזרת השף"), The F-Word ו- Hell's Kitchen ("מטבחי הגיהינום", ששודרה אף היא בארץ). בשנת 2010 היה רמזי אחד השופטים בתוכנית "מאסטר שף" האמריקנית, והפיק תוכנית משלו בשם "המסעדה הטובה ביותר של רמזי". הוא פרסם ספרי בישול רבים שזכו להצלחה גדולה, ואוטוביוגרפיה אחת, זהו ספרו הראשון בעברית.
מומלץ. מלווה בצילומים גורדון רמזי שף . רץ מרתון.ןמגיש תוכניות טלויזיה. בספר מרכיב מנות נפלאות שמתאימות לאורח החיים המודרני. ספר חשוב בבית. ומתנה נהדרת לאוהבים
