הברונית שולמית וון ביסמארק
שבע נשמות ושבע חתונות
פרסמתי בכתבה זו -קטעים נבחרים מסיפור חייה של הברונית שולמית.בספרה "שבע נשמות ושבע חתונות".
נעזרתי באתר- "אחדות" בהסכמתה. בו פרסמה את סיפורה....וראיון אישי וקריאת ספרה המרתק.
טיילנו בכיכר המדינה ושמעתי ממנה את סיפור חייה. שולמית מימין עם שרית העיתונאית.
"כול בוקר קר, או חם, נסעתי מדימונה לבאר
שבע, לעבוד כפקידה בתעשייה אווירית בבאר שבע. כשנסעתי לספרד נכנסתי במהירות לעולם הזוהר
לא היה עלי לדבר את הספה שבקושי יידעתי התחלתי כדוגמנית שער, בכדי להרוויח כמה פסטות
בכדי לשלם למחייתי, שיחקתי בכמה סרטים בספרד. הציעו לי לעבוד בתאטרון, שם למדתי
את עולם הקוסמים והחלתי להופיע לאחר חזרות רבות, מנהל המופע יהודי ארגנטינאי בשם ז*ו
ריגולי, אחרי שנה ניגשתי ללמוד קורס לדיילות אוויר ומיד החלתי לעבוד עם חברת
"ספנטקס" ששייכת לחברת טיסה ספרדית יליבריה, גם זה נמאס עלי ורציתי להרוויח
כסף. הכרתי ידיד שהאמין ביכולת שלי מחברה יהלומים במדריד בשם SUDIABEL" " שלחו אותי לקורס
גמולוגיה בברצלונה וכשסיימתי מיד התקבלתי לחברה, כמובן עבדתי רק על אחוזים, אחרי שנה
קניתי בית בארץ. אחרי נשואי האחרונים הלכתי ללמוד רפואת העור ופתחתי את אחת הקליניקות
הגדולות במדריד בשם "כליניק כינרת" שם עבדו רופאים רבי, לטיפולי העור, וגם
ניתוח פלסטיק. ולבסוף אני עושה מה שאני אוהבת זה לכתוב. אתם מוזמנים לרכוש ולקרוא כאן
במייקיפדיה את הספר שלי "שבע נשמות ושבע חתונות" שזה למעשה גלגל חיי ו ME שאני. תודה
רבה לכם באהבה ברונית שולמית וון ביסמארק
סוף סוף התחלתי שנית לעשות מה שאני הכי
אוהבת בעולם, והוא לכתוב. כשראיתי איך ספר הביוגרפיה "שבע נשמות ושבע חתונות"
שלי יורד מהמנוף בחנות סטימצקי
הריגוש היה כמו לידה של תינוק, ובגיל 62 ראיתי את עצמי
בסדרת טלוויזיה "המעושרות" בארץ,
סגרתי מעגלים. במשך 40 שנה גרתי בספרד,
ובארץ חוץ מהמשפחה שלי אף אחד לא הכיר אותי, וסוף סוף התגשם החלום שלי. ושכתבתי את
הסיפורים לילדים "ילדי ים התיכון"
שכולו נכתב על חברים חדשים שהכרתי בעיר
מרביה שבדרום ספרד, סיפור על פיה שהגשימה חלומות ילדים, ואת הספר השני בשם "תאומי
האש' כתבתי עקב מחלת הסרטן שאחותי לקדה בו, סיפור דמיוני לילדים וגם למבוגרים, שכאובים
מסיפור כל שהוא על מחלת הסרטן, בספר אני נותנת השראה ותקווה שיום בהיר אחד יבוא איזה
מדען וימציא את התרופה למחלה. ובגיל 12 כבר בבית הספר קיבלתי את הפרס הראשון שלי על
אחד הסיפורים שכתבתי, שהסיפור הצטיין ונכתב בארכיון הישראלי.
כשנבחרתי למלכת החן בגיל 16, הרגע בו
הזמרת יפה ירקוני הכתירה אותי, היה אחד מהרגעים אותם לא אשכח כל ימי חיי. למחרת תמונתי
התנוססה בכל העיתונים. חשתי גאווה ושמחה גדולה. מכל עבר בירכו אותי על ההישג הגדול.
2. כשהתגייסתי לצבא לגרעין נחל, נבחרתי פה אחד לתפקיד מזכירת הגרעין. הייתי גאה מאוד
בעצמי. והאושר הגדול הוא לשמוע מהמעריצים שלי בפייס בוק, בצ"טים, S.M.S שכתבו לי וסיפרו
שקראו את ספר הביוגרפיה שלי "שבע נשמות ושבע חתונות", וכמה הם למדו שאפשר
ליפול אך גם לקום, ושאני דוגמא של אישה אמתית, ועוד מילים מדהימות שצמררו אותי שהצלחתי
לתת השראה טובה שהם התחזקו מימני, ומכל התוכנית בטלוויזיה והודו לי מאוד. כנודע לי
מחבר של אבי לאחר מותו אמר לי חברו "אין לך מושג כמה אביך דיבר עלייך, כמה הוא
אהב אותך". "אותי?" שאלתי. "אתה בטוח?" "כן, כן, אותך".
ואז הבנתי שבמשך השנים, בהם חשתי כילדה דחויה שאביה אינו אוהב אותה, הוא שיבח אותי
באוזני קרוביו והיה גאה בי. הוא אהב אותי ואני כלל לא ידעתי.
אהבתי היא לכתיבה בה אני שוקעת במשך יממות
ולפעמים אף לילות שלמים בכתיבה, כל מה שאותו רגע עולה בראשי, אם זה שירה, או סיפור
כל שהוא, מדי ערב אני מטיילת בפרק עם הכלבה המתוקה שלי שכל כך שמחה לרוץ על הדשא האושר
שלה מביא לי רוגע נפשי, אוהבת להריח את האדמה, להביט בעצים, בפרחים שפורחים, ואני חושבת,
ומבינה שכלום בעולמנו הוא לא דבר מובן מאליו. את הים אני מאוד אוהבת לכן הלכתי ללמוד
להיות סקיפר, ואז רכשתי חברים רבים שאיתם אני יוצאת להפלגות, בימים שהשמש זורחת, וזוהרת,
או בערבים שהרוח נושבת, אנו משיטים את סירת המפרש נושמת את הים, שומעת את הגלים שבכל
סיבוב מתנפצים על הסירה, וליבי נפעם מיופי המציאות. אני אוהבת להכיר ארצות שונות בכל
רחבי העולם, אפשר לומר שראיתי כמעט את מחצית העולם, כל ארץ היא ארץ עם מנטליות שונה,
מנהגים שונים, מאכלים אחרים, וכך למדתי את תרבותם וממושג החיים בכל ארץ.
יש לי אח גדול ממני בשם ציון שכמובן אותו
אני מעריכה מאוד, אף על פי כשהייתי קטנה הוא היה מכה אותי, אך סלחתי לו כמובן. לאחר
מכן אחותי חנה שהיא לא רק אחות אלה חברה, כל השנים שגרתי בספרד הייתי כותבת לה מכתבים,
כי אז לא היו מחשבים, ומספרת לה על כל החוויות שהיו לי, על האכזבות, את כל הסודות שלי
הכמוסים רק היא יודעת, את המכתבים היא שומרת עד היום. אחותי עליזה, מלכה, אבי, ואלי,
אותם הכרתי מעט כי כשעזבתי את הארץ הם היו עוד ילדים קטנים עבורי, היום כל האחים והאחיות
בקשר הדוק מאוד. אבי נפטר בגיל 52 מהתקף לב, ואימא מלאו לה 89 שנים, אישה שכל חייה
הקדישה לילדיה עד היום הזה. באחד הימים התבשרתי שאחותי חנה האהובה לקתה במחלת הסרטן,
מידרכשתי כרטיס טיסה והתייצבתי לצידה, בכל יום ליוויתי אותה ונוכחתי לדעת את כל הכאב
והייסורים שהיא עברה, עם כל טיפולי הכימותרפיה בבית החולים. במשך חודשים התעניתי לראות
את אחותי האהובה סובלת. היום הבריאה וזה אושר גדול עבורי ולכול המשפחה .
שלומית עם בעלה הברון בוסו ז"ל
שהבת שלי לא תהייה מאושרת, אחרי הגירושים
שלה לפני כשנה עם בחור מדהים, פשוט נגמרה האהבה כך ענתה לי. כל ילדותה היא סבלה עד
שהגיעה אלי בגיל 18, את כל הסיפור אני מספרת בספר הביוגרפיה שלי בשם "שבע נשמות
ושבע חתונות" שהלבה שלי לולה תמות. דאגתי להזדקן ולא להראות פיזית יפה, כל מה
שנותן לי את האנרגיות שיש לי שאף אחד לא מבין מאפו זה בא לי, את כל הכוח אני מקבלת
מכל המילים היפות שאני שומעת בכל מקום ובכל עת, תמיד מחפשת אהבה מכולם. פחד לאבד את
היכולת לכתוב סיפורי פנטזיות לילדים , ולשמח אותם. פחד מרעידות אדמה שבו נוכחתי באמריקה,
באחד מהטיולים עם בעלי תוך כדי שנת לילה עמוקה פקחתי את עיני ושאלתי "מה קורה
כאן בוסו?" שאלתי בפחד. "זו רעידת אדמה?" "כן". קפצתי מהמיטה,
משכתי את בעלי שהיה בשוק ויצאנו החוצה בריצה. כל החדר זז כאילו היה עשוי מקרטון. הקירות
רעדו וזזו מצד לצד והמנורה התנודדה בחוזקה. זו הייתה תחושה מפחידה ביותר. הפחד הנוכחי
היום הוא הכוחות
שלא גידלתי את הבת שלי. אחותו של בעלי פרלה
אימצה את הילדה שלי על כורחי, אמר בעלי שאז היינו פרודים אחותי עושה לנו טובה גדולה
שהיא מטפלת בילדה שלנו כינרת, כל כך הייתי מתחננת אליו לראות את הילדה והתחננתי שיקבע
לי פגישה בבית של אחותו במדריד, תמיד הייתה זאת מסימה בלתי אפשרית, "מיטו, אני
לא מבקשת דבר. רק לראות את הבת שלי". "אני אראה מה אוכל לעשות". היה
עונה לי, עמד בעין הפטיש והסדן , כי אחותו לא רצתה שאראה את הבת שלי כינרת, כהצליח
לשכנע את אחותו הפגישה לאחר מאמצים רבים התכוננתי אליה נפשית. אושר גדול הציף אותי.
רכשתי מתנות יקרות לכינרת – בובות וצעצועים – אך כשנכנסתי לביתה של פרלה, הבנתי שמשהו
אינו כשורה. כינרת הקטנה ישבה מול הטלוויזיה ובקושי שלחה מבט לעברי הוצאתי את המתנות
הרבות שקניתי לה, אז בו בקושי הפנתה אלי את מבטה. כינרת לא הוציאה הגה. הבנתי מיד שהילדה
מפוחדת מאוד. היום אני יודעת שכל פעם שבאתי לבקר הילדה קיבלה מכות סתם.
"כיום אני מביטה לאחור בסיפוק ובגאווה על
הדרך הארוכה והנפתלת שעשיתי בחיי; על כל הטעויות, הכישלונות, הנפילות ומפחי הנפש שהיו
במהלכה ועל כל ההצלחות, ההישגים התובנות ורגעי הנחת והאושר שנפלו בחלקי. אך מעל הכול
אני מברכת על המתנה הנפלאה ביותר שזכיתי לה בחיי – החיים עצמם. וכמובן על בתי כנרת
ועל שלושת נכדיי. הייעוד שלי להמשיך לתת אושר לילדים בכתיבת הספרים שלי, הגשמתי את
ייעודי , אך אני ממשיכה הלאה, רוצה לתרום ממני עד הרגע האחרון, לאחר שנישאתי שבע פעמים.
הספר, ‘ילדי הים התיכון', יצא לאור בספרד וחלומי להיות לסופרת הפך למציאות. הוא הושק
במסיבת עיתונאים במרבייה ובעקבות פרסומו קיבלתי הזמנות לאירועים ולראיונות וחיי החברה
שלי קיבלו תנופה נוספת. תהליך הכתיבה העניק לי הנאה וסיפוק עצום, והחלטתי להמשיך ולכתוב
את סיפור חיי. הידיעה על סיפור חיי הלא שגרתי עשתה לה כנפיים ובערב פסח 2011 התפרסמה
עליי כתבה בעיתון ‘לאשה'. בהשראת המוזה הספרותית שנחה עליי כתבתי ספר חדש, הפעם לנוער,
בשם ‘תאומי האש', ובו מסופר על ילדים מכוכב אחר שנשלחו לכדור הארץ כדי לגדול כבני אדם
ולהילחם במחלת הסרטן. בעקבות פרסום שני הספרים הפכתי לאישה ידועה ולסופרת מוּכֶּרת
במרבייה.
ספר נוסף שכתבה " החטיפה הבדואית" מיוחד . רומן מרתק ויוצא דופן שלא מפסיק להפתיע ולרגש. שזכה לפרס בדובאי.
וספר לילדים" עץ האגוז והגוזלים-ספר מתוק.
בעלה של שלומית הברון - בוסו אתו חייה 27שנים- נפטר לפני שנתיים. סיבת מותו בגיל 79.
הוא נפטר מכמה אירועים מוחיים רצופים שהוא קיבל". וסבל גם מסרטן העור. שלומית מציינת בעצב: "הייתי אתו עד יום מותו."
לא היו להם ילדים משותפים.
"לי יש ילדה את כנרת מנישואים קודמים, ולו היו ילדים מנישואים קודמים".
מה ירשת מהברון במותו ?
רק את התואר שלו? ברונית.
אני גרה כיום בבית המשותף שלנו בספרד.
בנישואינו כשהיה בריא העניק לי חברות יפה . טיילנו הרבה ברחבי תבל. חלק מרכושו קבלו ילדיו . ואני גרה בביתנו המשותף
מה היית רוצה להגשים ?
לעשות סרט או סדרה לטלוויזיה על הביוגרפיה של חיי.
על מה את מצטערת?
התאכזבתי שנתתי אמון באנשים. בחבר.
בספר שכתבתי ספרתי שאני חייה עם הבחור הצעיר ליאנדרו הברזילאי-יחד עם בעלי הברון. לפני שש וחצי בעלי הברון ביקש שאני אביא אותו כדי שיטפל בו בבית.
אז הבאתי את ליאנדרו והקשר בינינו היה טוב סמכתי עליו הכרנו שנים .בסוף הברזילאי בגד באמוננו הוא סידר אותנו גנב כספים שלנו ונתן בספים -לכת סיפר שנתן לתרומה לנזקקים.
לסיכום הראיון:
שלומית נולדה בטבריה ומאז סיום השרות הצבאי שלה עזבה לספרד .היום היא גרה בין ספרד לישראל. שולמית כותבת גם סיפורים לילדים וגם סיפורי נובלות. הספר האחרון שלה שיצא לאור הוא " החטיפה הבדואית".
היה לי מרגש לראיין את שלומית אפריאט וון ביסמארק. בביתי בתל אביב. בתה כנרת הצטרפה לראיון. שלומית הברונית-אשה מיוחדת אצילה. ורגישה .שסבלה בילדותה ונעוריה וכיום התאחדה עם בתה כנרת .היא ברונית מקסימה המחלקת את חייה בין ישראל לספרד וחלומה שסיפור חייה יהפוך לסרט. סדרת טלויזיה
חלומות לפעמים מתגשמים...
צילם דויד יוכפז -משמאל :כנרת הבת של הברונית 
