- מאת שרית יוכפז-אחדות וייחודיות בחברה הישראלית: הפרק שחסר באיגרת של משרד החינוך הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אחדות וייחודיות בחברה הישראלית: הפרק שחסר באיגרת של משרד החינוך

הרב ד"ר מיכאל לייטמן.צילום: ים נוקס

מדינה שבה כל מספר שבועות קמה קבוצה אחרת וחוסמת את צומת עזריאלי במחאה על אי-שוויון זכויות, כזה או אחר, חייבת לעצור בין מחאה למחאה ולשאול שאלות. יהיו אלה יוצאי העדה האתיופית שחסמו בחודש שעבר את הכביש, נכים ששיבשו את תנועת הרכבות, ארגוני הנשים ששבתו על מקרי האלימות, צעדות שוויון, עצרות בכיכרות, ועוד. שלא נדבר על ריבוי המפלגות, השסע החברתי הישן-נושן שמעמיק והשיח המחפיר ברשתות החברתיות. בין אם מדובר בוויכוחים על רקע עדתי, בסכסוכים על רקע לאומי, או בפלפולים על רקע תרבותי – זעקת האחדות החברתית הולכת ומתגבשת.

סיסמאות פוליטיות נתפסות ריקות מתוכן למחרת יום הבוחר, ואמירות כוללניות בכלי התקשורת נתפסות כקלישאות נבובות בקרב הציבור. אך מעת לעת ישנן קריאות גדולות יותר. גם הן לרוב חומקות מתחת לאף, אך לפחות משאירות רושם בקרב קהלים מסוימים. אחת מהקריאות היא איגרת ששלח לפני כחודש מנכ"ל משרד החינוך למורים ולמורות ברחבי ישראל, בתקווה להעצים את קול האחדות ולהטמיע אותה בקרב התלמידים.

"הנושא השנתי שנבחר לשנת הלימודים הנוכחית, הוא האחדות בחברה הישראלית", נפתחת האיגרת, "את האחדות הישראלית אנו רואים כמכלול לאומי חיוני של התנסות ושל לקח. ההתנסות מוכרת לכולנו. בכל פעם שבה נפרמה אחדותנו הפנימית, באנו על עונשנו הכבד והתפזרנו לגלויות. ובכל פעם שידענו להתאחד אל מול כל מכשול או אתגר, באנו על שכרנו ויצאנו מחוזקים מן המצר.

המשותף לכל הפעמים בהן שכחנו את הלקח ונענשנו, הוא שבכולן הנסיבות הלאומיות היו כאלה שבהן רב היה, עשרת מונים, המאחד מן המפריד. ועדיין נטפלנו דווקא למפריד ונתנו לו לנהל אותנו, על אף קוטנו, עד לאסון. האם בכוחנו לשבור אחת ולתמיד את מעגל הקסמים הזה? לא נתיימר. עם זאת, בבחירתנו בנושא זה כנושא שנתי, אנו כן שואפים להטמיע בתודעת הדורות הבאים את חשיבותה, הכרחיותה ויתרונה העצום של האחדות, ומתוך כך לנטוע בהם את השאיפה והמחויבות לדבוק בה, לטפח אותה ולשמור עליה מכל משמר.

אין כוונתנו לחנך לאחדות שהיא האחדה. החברה הישראלית הייתה תמיד, וגם היום, תַצְרֵף מרהיב של אמונות, דעות, מסורות וערכים. בזה כוחה ובזה גם יופייה. כוונתנו להדגיש את שותפות הגורל והיעוד ולהעלות על נס את הערבות ההדדית, על מנת שבחסותן נקבל ברצון ובאהבה אלה את אלה, למרות ההבדלים בינינו.

נתמקד אפוא בשינון הכלל ההיסטורי הקבוע של דברי ימי האומה: כשאנחנו משתמשים בשונויות בינינו להפריה הדדית, ולא מניחים להן לפצל אותנו, אנחנו כובשים את הפסגות הגבוהות ביותר. כשאנחנו נותנים לשונויות אלו להפריד בינינו, אנחנו עלולים לאבד את הכל. ונשוב ונזכיר, ללא לאות, עד כמה רב בינינו המאחד מן המפריד".

איגרת מעודדת, מפעימה ואכן נותנת תקווה. אך איך מיישמים זאת? איך לא נכשלים בפעם המי-יודע-כמה וחוטאים בפלגנות? על איזה יסוד מוצק ראוי לבסס את השקפותינו?

כדי להיות "חברה ישראלית מאוחדת" עלינו להכיר תחילה את השורשים שלנו. להתחיל בהסבר על אופן התפתחותו של עם ישראל לאורך השנים, תוך הדגשת תפקידו והדרך לממש אותו. לכן, את האיגרת הבאה אני מציע לפתוח בסיפור על עם ישראל.

לספר כך: לפני כ-4,000 שנה פרחה בבבל ציוויליזציה גדולה ומפותחת. אחד ממאפייניה היה קשר חזק ותחושת שותפות גורל שחשו אזרחיה. אלא שגם בקרב תושבי קהילת בבל המגובשת גדל האגו – כוח הפירוד, והביא למערכות יחסים עכורות, לתופעות של ניצול, דריסת האחר ושנאה.

היחסים הידרדרו והובילו למבוי סתום. בחיפוש אחר מוצא פנו הבבלים לאברהם, חכם בבלי ידוע. והוא שטח בפניהם את עיקרי משנתו: "ריחוק והתבדלות לא יפתרו את הבעיה. כדי להיחלץ מהמשבר עליכם לחתור בצורה מתמדת לאחדות, כפי שתלמידיי ואני עושים בהתמדה ורואים ברכה בעמלנו. 'ואהבת לרעך כמוך' הוא חוק היסוד, הבסיס לכל מערכות היחסים", הוא הסביר. "נכון, זה קשה, כי האגו מבדיל ומפריד בינינו, אך ברגע שתנסו להתעלות מעל מה שמפריד ולהתחבר, המאמצים האלה ימשכו אליכם השפעה חיובית מהכוחות הנסתרים שבטבע".

כאשר התחיל אברהם להפיץ את שיטת החיבור, התקבצה סביבו קבוצה בת אלפי תלמידים, שקראו לעצמם "ישראל", יָשָׁר-אֵל, משום רצונם לגלות את ה"אל" – כוח האחדות שבטבע. הבבלים שלא היו מעוניינים לעסוק בכך, נפוצו לכל עבר, והם נחשבים לאבותיהם של העמים השונים שמהם התפתחה כלל האנושות.

עם עזיבתו של עם ישראל את בבל, הוא ידע תקופה חיובית והרמונית במשך כאלפיים שנים נוספות. האחדות הייתה אז ערך עליון, ובית המקדש שנבנה היה אחד הסמלים לכך. בתום תקופה זו פרץ שוב האגו והביא לפירוד עמוק יותר. אותה קבוצה שנוסדה על ידי תלמידי אברהם, לא הצליחה להחזיק באחדות. החוקיות שלפיה יחס אגואיסטי ופירוד שמתגלים בעם ישראל מובילים לחורבן, נשמרה גם הפעם – בית המקדש חרב ועם ישראל יצא ל"גלות" בת אלפיים שנה.

מאז תקופת חורבן הבית, התפורר הקשר בינינו. כל פירוד שנוצר לאורך השנים, הצטבר ונוסף לחוסר ההדדיות שאנו חווים עד עצם היום הזה. חסידים ומתנגדים, אשכנזים וספרדים ואפילו יהודים וערבים – כולם צודקים. אך העיסוק בעוולות העבר או במי צודק, אינו מוביל לשום מקום. במקום לנסות לשכתב את ההיסטוריה לפי נרטיב מסוים וצר, עלינו לפתוח דף חדש, משותף, נקי ממשקעי העבר.

האחדות היא הסלע האיתן ביותר שאנו יכולים להיאחז בו, ועליה לשמש לנו כחוקה. חוק החיבור, אותו חוק טבע שגילה אברהם, הוא היסוד של חכמת החיבור, שהיא חכמת הקבלה. המקובלים הם אותם האנשים שהצליחו לממש את חוקי המציאות הנובעים מפנימיות הטבע. "ואהבת לרעך כמוך" הוא בסיסה של מורשת החיבור שהם הורישו לנו, מתוך ידיעה כי חיים הרמוניים יובילו אותנו לחיות בהתאמה לטבע.

למעשה, פרט למורשת הרוחנית הזו, לא נותר לנו הרבה. מדינת ישראל של ימינו היא אוסף של "שבטים" או מגזרים, המאכלסים את אותה חלקת אדמה. רחוק מאוד מהתפקיד שייעדו לה המקובלים – מדינה שתפקידה להוות דוגמה ולהצעיד את האנושות לעתידה הטוב לחיבור, לשלום, לשגשוג ולשוויון מוחלט בין כולם.

קבוצת אברהם דאז, הייתה אמורה להוות מעין מרכז רוחני עולמי, שפתוח בפני כל אדם שיהיה מוכן להתחבר אל הזולת לפי הכלל של "ואהבת לרעך כמוך". אחרת, על פי כתבי המקובלים, אין לנו זכות קיום כאן. יתרה מזאת, כאשר נממש את ייעודנו המקורי, הרעיון הרוחני יתפשט בעולם כולו.

לשום אדם, מיעוט, קבוצה, דת או עדה אין מונופול על חוקי הטבע. כבר בבבל העתיקה כלל עם ישראל שבטים שונים. לפי אותו עיקרון, גם בימינו יש מקום לכל מיעוט, מגזר או פרט להתקיים במדינת ישראל, כל עוד יקבל את תנאי היסוד: ערך החיבור בין בני האדם יוכתר כערך עליון. לכולם, ללא שום הבדל, חלק בישראל.

הרעיון הרוחני הוא מעל להבדלי הלאום, ההשקפה, המוצא, המעמד הסוציו-אקונומי או כל גורם מְפַלג אחר. איש לא יכפה על חברו אילו מנהגים לקיים או לא לקיים. מעל כל המנהגים, האמונות וההרגלים השונים יהיה עולם ערכים שלם הנובע מחוק הטבע שמנהל את המציאות – חוק החיבור.

תהליך כזה מצריך זמן. עד שיגיע הרגע שכולנו נחיה כך, ה"חלוצים" שעליהם הוטלה המשימה להתחיל במצווה של הקמת חברת מופת הם "צאצאי אברהם", קבוצת היהודים היחידה שיישמה בעבר מערכת יחסים כזו. יתר על כן, כל עוד היהודים מתרחקים ממימוש תפקידם, מתעוררת בתת ההכרה של מנהיגי אומות העולם הרגשה טבעית של שנאה כלפי עם ישראל. גילויי האנטישמיות שהולכים ומתרבים בעולם, מצביעים על כך שהצורך במימוש התפקיד שלנו – לבנות כאן חברת מופת ולהיות "אור לגויים" – הוא צו השעה.

הכרזה על שנה של אחדות חברתית בבתי הספר זו הזדמנות פז ליישם מהלך חברתי-חינוכי נרחב. מהלך שיתחיל להטמיע את הרעיון של חיבור כערך עליון, מעל לכל ההבדלים בינינו. לא נדרשים שינויים דרסטיים, עולם כמנהגו ינהג, איש איש ימשיך בחייו הפרטיים, אך לצד זה עלינו לפעול לחיבור בינינו, ולראות בכל מכשול הזדמנות נפלאה לערבות הדדית ולהעמקת החיבור. לאחר שנעלה לתודעה את סיפורו של עם ישראל, נוכל להתחיל ליישם מעט מכל זה, ולהתקדם לאיגרת הבאה, מתיאוריה למעשה.

הרב ד"ר מיכאל לייטמן מעניק מדי יום שיעורי קבלה המשודרים בערוץ 96 ב HOT ובאתר "קבלה לעם" kab.co.il .

כדי להתרשם ממפגש מבוא בחכמת הקבלה, צרו קשר: 1-700-509-209 או במייל info@kab.co.il.