תערוכתו החדשה של הרן כסלו, יליד ותושב קיבוץ בארי, תערוכת יחיד חדשה בגלריה זימאק אמנות עכשווית מציגה סדרת עבודות שנולדו מתוך ההתמודדות האישית מאת: שרית יוכפז

 

       הרן כסלו תולה את החשיכה

תערוכת יחיד חדשה בגלריה זימאק אמנות עכשווית
אירוע פתיחה: יום חמישי, ה-9.1.2025 בשעה 20:00 (נעילה: 14.2.2025)
אוצר: ירון הרמתי

תערוכתו החדשה של הרן כסלו, יליד ותושב קיבוץ בארי, מציגה סדרת עבודות שנולדו מתוך ההתמודדות האישית והקולקטיבית עם אירועי ה-7 באוקטובר 2023, שבהם חווה הקיבוץ מתקפת טרור חסרת תקדים.

כסלו, אשר היה בקיבוץ באותו יום ארור, יחד עם אשתו וילדיו. מציג בתערוכה את שעבר עליו, על משפחתו ועל חבריו לקיבוץ. הפחד, הייאוש ולבסוף גם התקווה. כסלו מצטט בציוריו הודעות ושיחות שנעשו באותו היום, עם חברים ובני משפחה ששרדו את הטבח הנורא וגם עם אלו שהשיחה נקטעה באיבה.

היצירות בתערוכה אינן רק עדות לחיים על גבול מתוח ומאיים אלא גם יוצרות דיאלוג אישי וקולקטיבי שמזמין את הצופה להתבונן, להרגיש ולחוות את המשמעות המורכבת של חיים במציאות בלתי אפשרית. הן מזכירות לנו את חשיבות האמנות כמקום לעיבוד, ריפוי וזיכרון, גם בתנאים הקשים ביותר.

שם התערוכה "תולה את החשיכה" שאצר ירון הרמתי, נושא בתוכו משמעות כפולה ועמוקה. מצד אחד, המונח מתאר פעולה של תליית יצירות שמהדהדות את החשיכה הרגשית והחוויות הטראומטיות שעבר האמן, ומשקפות את האירועים הכואבים של ה-7 באוקטובר 2023. מצד שני, "תולה את החשיכה" רומז על רצון להניח את האפלה מאחור – להיפרד ממנה, כמו שמתאגרף תולה את כפפותיו בתום מאבק ארוך. הרעיון לשם התערוכה נולד מתוך פרשנות תמימה ומרגשת של בתו של האמן, שבמהלך שיחה על אחת היצירות אמרה: "הוורוד זה מסוק, וזה עננים ויש גם איש שתולה את החשיכה." דרך הציורים כסלו לא רק מציב את זכרון הכאב על הקירות, אלא גם מבקש ליצור נקודת מפנה, מקום של התמודדות, ריפוי ותקווה.

”רק שאני לא אראה אותם נשחטים לי מול העיניים.

אני לא אוכל למות עם זה ובטח שלא לחיות עם זה.

ואני דוחף את הקיר חזק ונושם, כי שמעתי פעם שזה מוריד חרדה.

מביט לאחור ורואה אותם יושבים על המיטות שלהם בפיג׳מות המיניונים שסיון קנתה להם. והם לא זזים כי אמרתי להם שאסור ושצריך להיות בשקט כי אבא צריך לנסות ולשמוע מה שקורה בחוץ. וקשה לשמוע, כי בחוץ כל הזמן יורים והם מסביבנו כל הזמן.

וההודעות בטלפון של סיון ממשיכות להפציץ. מי נפל ברולטה הפעם?

והרולטה מסתובבת.

והם פה.

הפעם יהיה תורנו?

והלוואי והם יבואו להציל אותנו כבר! ואיפה הם?! ומתי כל הסיוט הזה יגמר ונוכל לצאת מהחדר המקולל הזה?

אז אני מצייר את זה ואת ״הזה״ של אחרים שאהבתי ואת זה שאני אוהב אתכם ושיהיה בסדר ונצא מזה- אני מבטיח שנצא מזה ושיהיה לכם טוב, כי לא ראיתי אתכם נשחטים לי מול העיניים, אז אני יכול לחיות.

ואם אני יכול לחיות, אז אני יכול גם לצייר את זה.”

(הרן כסלו, 2024)

הרן כסלו (נ. 1985), תושב ויליד קיבוץ בארי, מצייר את נוף הקיבוץ עוד מימי לימודיו לתואר ראשון באמנות רב תחומית במכללת שנקר. אך היופי בנופיו של כסלו מסווה חרדה וסכנה, את הפחד שבעבע בו כל הזמן.

עבודותיו נעות בין דו מימד לתלת מימד, מבחינות רבות ציוריו הם יותר בבחינת פיסול בצבע, אלטרנטיבה של מופשט במקום שבו ציור נרטיבי וסימבולי הפך לברירת מחדל. ככל ששכלל את הטכניקה המיוחדת שלו, זנח כסלו את כלי הצייר "הרגילים" כמו המכחולים והמברשות, וכדי להניח על גבי בד שכבות עבות של צבע הוא משתמש באמצעים לא קונבנציונאליים כמו כלי גינון, סכינים, פטישים והשפרצות צבע ישירות מהשפופרת. מבחינתו של כסלו, כלי העבודה הרגילים של הצייר לא יכולים לעזור לו לצייר חרדה ובלאגן. השימוש שעושה כסלו בכלים הלא קונבנציונאליים מאפשרים לו לתת לציור גוף ולהעביר את תחושת הכאוס, הפראות והאלימות של נוף ילדותו.

העבודות בתערוכה ׳תולה את החשיכה׳ בגלריה זימאק, מציגות את המפנה שחל באופי יצירותיו של כסלו לאחר ה- 7 באוקטובר 2023. התחושה שעולה מהתבוננות בציורים אלו היא תחושת מיצוי – מיצוי של החרדה שהתממשה בצורה הנוראית ביותר. כבר אין לכסלו מה לעסוק בחרדה, בשאלות של קיום ופחד , אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שנפתחה בעקבותיה נתנו לגיטימציה והכרה על הפחדים העמוקים ביותר שהיו לו. העבודות בתערוכה חוקרות את המעבר בין הניסיון לשמר שגרה לבין ההתמודדות עם מציאות של שבר ושל כאב. דרך קומפוזיציות סוערות, צבעים עזים ושכבות צבע כבדות, כסלו מציג את הפגיעות האנושית ואת החוסן שצומח ממנה. הוא מתאר את ההתרחשויות מנקודת מבט אישית ורגשית, אך מנכיח גם את החוויה הקולקטיבית של הקהילה כולה.

עבודותיו שנוצרו מיד לאחר ה-7 באוקטובר הן תיעוד של מה שהתרחש באותו יום נורא בקיבוץ בארי. הוא כבר לא מצייר רגש שנאחז במציאות קשה, אלא מצייר מציאות רגשית עגומה עקובה מדם. רבים מציוריו מתבססים על הודעות טקסט שקיבל באותו היום בפלטפורמות תקשורת שונות: קבוצת הוואטסאפ הקיבוצית, פורטל הודעות של הביטחון של הקיבוץ, אס אם אסים שהחליף עם סיון, אישתו, כשהיתה היא בממ"ד והוא בסלון, או הודעות שהחליף עם אחותו שבשעת הטבח היתה לבדה בבית, מסוגרת, מפוחדת ומלאת אימה.

לדוגמה הציור "הודעות מרחלי", מתייחס להודעות שהתקבלו מראשת צוות החירום של הקיבוץ, והדגישו את חוסר האונים ששרר. דרך הציור, הצופה נחשף לתחושת הבהילות והבלבול המתבטאות בתנועות מכחול מהירות וקומפוזיציות לא יציבות, המדמות שבירה של הסדר והאיזון.

סדרת ציורים נוספת, מתייחסת להודעות הטקטס שהחליף כסלו עם אחותו אור, ששהתה לבדה בביתה שבקיבוץ. כך בציור בשם "הרן??? אני מאוד מאוד מפחדת" ביטא את פחדיה של אחותו כגשם זלעפות צהוב שמכתים נוף שכבר לא קיים. ובציור "תדע שאהבתי אותך, כנ"ל" מצייר כסלו את הרגע בו הוא חושב שהוא נפרד מאחותו. הפחד המשתק הזה, של פרידה מאדם אהוב בה בדמות של בית מפורק, מט ליפול, דחוס בתוך מסגרת שחורה ועבה. היצירות חוקרות את הדינמיקה הרגשית שבין אהבה ופחד, בעודן מציירות רגעי פרידה וניסיון להיאחז בקשרים בתוך הטלטלה.

בסדרת הציורים נע כסלו בין מצבים נפשיים שונים. בתוך כל החרדה האימה ניתן למצוא גם שביב של תקווה והרהורים על החיים שאחרי שצומחים על שרידי הכאב וההרס כמו בציור ״מותק, אני יודע. אנחנו נהיה בסדר״, בו מנסה כסלו להרגיע ולעודד את סיון, אישתו.

רבים מציוריו החדשים צוירו על גבי עבודות קודמות ששכבו בסטודיו ונוצרו לפני ה-7 באוקטובר. מבחינתו הנוף בציורים הקודמים כבר לא רלוונטי. הנוף עצמו עודנו קיים, אך כעת הוא לא מבטא פחד וחרדה, אלא מבטא את התממשות כל פחדיו. כעת, הוא מנציח את נופי ילדותו וחייו – שיישארו חיים רק בזיכרונו. בין האפר, השריפה והמוות.

לצד סדרת העבודות החדשה תוצג סדרת ציורים בשם ״טבח בחדר האוכל״, שנוצרה על ידי האמן בשנת 2014 עת היה סטודנט לתואר ראשון בבית הספר לאמנות רב-תחומית בשנקר. סדרת ציורים המתארים סצנת טבח בחדר האוכל בקיבוץ בארי. לא ניתן להתעלם מהנושא של סדרת ציורים זו, אף קשה יותר להתעלם מהדמיון הנורא לטבח ה-7 באוקטובר 2023 בכלל ולטבח שקרה באותו יום נוראי בחדר האוכל של הקיבוץ. אותו יום נורא היה התממשות חרדותיו העמוקות והכואבות ביותר של כסלו. בהסתכלות על סדרת ציורים זו נדמה כי האמן חזה את העתיד, כמעין נבואה/חרדה המגשימה עצמה עשור לאחר מכן.

היצירות בתערוכה החדשה אינן רק עדות לחיים על גבול מתוח ומאיים אלא גם יוצרות דיאלוג אישי וקולקטיבי שמזמין את הצופה להתבונן, להרגיש ולחוות את המשמעות המורכבת של חיים במציאות בלתי אפשרית. הן מזכירות לנו את חשיבות האמנות כמקום לעיבוד, ריפוי וזיכרון, גם בתנאים הקשים ביותר.

(מתוך המאמר ״חרדה שמגשימה עצמה״, נירית דהן, 2024)

 מומלץ להגיע לתערוכה  בגלריה זימאק  ת"א.

מאת: שרית יוכפז