Translate

יום ראשון, 26 בנובמבר 2017

מוזיאון חיפה לאמנות מציג: אמנות מסוכנת מאת: שרית יוכפז



מוזיאון חיפה לאמנות מציג:
 אמנות מסוכנת

אשכול תערוכות חדש
אוצרת האשכול: סבטלנה ריינגולד


השינויים הפוליטיים בעולם המערבי הביאו דמוקרטיות רבות ל "מצב חירום" תמידי, המוביל לשחיקת זכויותיהם של אזרחים ומוסדות. אשכול התערוכות החדש עוסק בתגובתם של אמנים לצמצום והגבלת החופש האזרחי, בארץ ובעולם. התערוכות השונות מתייחסות לנושאים חברתיים כמו הזכות להפגנה ולהגנה, זכויות הנשים, זכויות הקהילה הלהט"בית וזכויות הפליטים. אמנים רבים נוקטים באסטרטגיה של אקטיביזם אמנותי, ומעלים את השאלה האם בכוחה של האמנות העכשווית לתפקד כזירה של מחאה פוליטית. וזאת בניגוד לדעה הרווחת כי רוח המהפכה תמה וכל צורה של ביקורת עתידה לעבור צנזורה מסרסת.

באשכול משתתפים כ-80 אמנים ישראליים ובינלאומיים מהמובילים בנושא, בהם: איי וייוויי, ויק מוניז, טרייסי מופט, מריה מריה אחא-קוצ'ר, גילברט וג'ורג', דניאל ארזולה, גיל יפמן, חן שיש, אלדד רפאלי, בן הגרי, עודד בלילטי, אורן זיו, נירית טקלה, קרן ענבי, Dede וניצן מינץ, AME72 ואחרים.

התמונה של ‏‎Sarit Yochpaz‎‏.

בשנים האחרונות ניכרת התעניינות נרחבת בארץ ובעולם בשילוב העשייה האמנותית והאקטיביזם החברתי. שילוב זה, המכונה "artivism", שחותר בדרכים שונות לשוויון ערך בין שני המרכיבים: Art ו-Activism. הביקורת על ההאמנות העכשווית מדגישה את כוחה של האמנות בימינו לתפקד כזירה אקטיביסטית של מחאה פוליטית. כיום תופעת האקטיביזם האמנותי היא מרכזית, בהיותה תופעה חדשה, השונה מהאמנות הביקורתית שהייתה נפוצה בשיח האמנותי של המודרניזם במהלך המאה העשרים.
מתחילת המודרניזם ביקשו האמנים להיות רדיקליים, שוברי טאבו ופורצי גבולות. אמנות האוונגרד ביקשה לירות את חיציה לעבר "השיטה": צורת הממשל, המבנה החברתי, חלוקת ההון וסוגיות של משטור ושליטה. תקוות רבות נתלו במהפכה שיש בידה לחולל.
אשכול התערוכות הנוכחי שואף לאפיין פרקטיקות אמנותיות חתרניות, בעידן שבו רווחת דעת הכלל הטוענת שהרגע המהפכני תם וכי אנו חיים בתקופה פוסט-מהפכנית, שבה כלל לא מתקיימת עוד אפשרות של מהפכה אמנותית-פוליטית. האם בעידן שבו כל צורה של ביקורת עוברת מיד נטרול וניכוס מסרס בידי הקפיטליזם, איבדה האמנות את כוחה הביקורתי? או שמא להפך – האם גם היום האמנות יכולה לאתגר ואף לסכן את הסדר הפוליטי הקיים?
היצירות המוצגות באשכול תערוכות זה נועדו על פי רוב לא רק "לייצג" את מאבק הנחלשים, אלא גם ליצור מרחב של התערבות אקטיבית. העבודות מתייחסות לאותם מרחבים חברתיים שבהם הניאו-ליברליזם העכשווי מרבה להתגאות בהרחבת הזכויות הניתנות להם, בהן: זכויות האישה, זכויות הקהילה הלהט"בית, זכויות הפליטים והזכות להפגנה ולהגנה. הסובלנות המיוחסת לרוח הליברליזם משמשת לא אחת באופן ציני, כעלה תאנה, שנועד לחפות על החמרת אי השוויון החברתי והפרת זכויות האדם. האמנים המציגים באשכול התערוכות הנוכחי מבקשים להשתחרר מטבעות החנק האידיאולוגיות של הפוליטיקה ההגמונית ולחשוף את האנטגוניזם והאלימות הבלתי מוצדקת המגולמים בתוכה. בדרך זו האמנים העכשוויים נוטלים חלק פעיל בהגדרה-מחדש של השדה הפוליטי של ימינו.

התמונה של ‏‎Sarit Yochpaz‎‏.

אין מקום / Dede וניצן מינץ
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
Dede הוא אמן הפועל במרחב הציבורי כבר למעלה מעשור. הוא שואב השראה מהדופק של המרחב העירוני – מהארכיטקטורה, המקצבים, מהקולות ועוברי האורח. הוא מוּנע מהצורך להותיר חותם בעיר, שהיא חלק מהותי מתהליך היצירה שלו כאמן.
ניצן מינץ, זוגתו של Dede, עוסקת בכתיבת טקסטים ושירה ופועלת אף היא במרחב העירוני. לאחר שמינץ מסיימת לשייף את יצירותיה הכתובות, היא בוחרת במיקום ובדרך הגרפית שישרתו אותן באופן הטוב ביותר.
עשייתם המשותפת מתהווה מתוך התייחסות למרקם העירוני המשתנה ולתהליכים עירוניים דינמיים של צמיחה, הריסה והתחדשות. היא מאפשרת התבוננות מחודשת במערכת היחסים שבין חייו של היחיד לבין ההתנהלות האנושית המשתקפת במרחב העירוני.  הפרויקט "אין מקום" הוא פרי של שיתוף הפעולה בין שני האמנים, המתקיים במשך השנים במרחב העירוני התל אביבי.
ההעתקה של ציפורי הענק של Dede והטקסטים של מינץ מרחובות דרום תל אביב לחלל מוזיאלי נועדה להעביר מסר של מחאה בדבר יחסו המסורתי של עולם האמנות לשכונה העירונית. במודע, או שלא במודע, עולם האמנות מתייחס לשכונה בגישה מנכסת, אשר הופכת אותה לאתר מדומיין. כתבי עת לאמנות, מוזיאונים וגלריות, כמו תקשורת ההמונים, מבצעים מניפולציות בתוך השכונה ומנצלים אותה לפרסום עצמי, וכך מתפקדים כצינורות של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית השלטת.
אידיאולוגיה זו מקדשת ערכי חירות אישית ומגדירה את השכונה כמקום משחרר, המציע לכל אדם "בחירה שמאפשרת לו להיות הוא עצמו". אולם למי באמת יש בחירה? האפיון של השכונה כאתר של בחירה חופשית דווקא משקף את ההתעלמות מחוסר הבחירה והאפשרויות. ההגבלות על חייהם של אותם אנשים אינן תוצאה של דיכוי רגשי, אלא של כוחות כלכליים רבי-עוצמה שהופעלו כנגדם. יצירתם המשותפת של Dede ומינץ מצביעה על כך שכאשר העניין באדם העני מצטמצם להיבט האסתטי בלבד, העוני עצמו נשאר מחוץ לשדה הראייה שלנו. במקרה זה פרקטיקות אמנותיות מסייעות לתהליך הג'נטריפיקציה וממתגות את מראות העוני וחסרי הבית של השכונה בעטיפה של עונג אסתטי.



מבקשי המקלט בישראל – המאבק נגד כליאה ללא הגבלה / אורן זיו
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
 אורן זיו הוא צלם עיתונות, ממקימי קולקטיב "אקטיבסטילס", שהתגבש לראשונה בשנת 2005 סביב ההפגנות בבילעין נגד בניית גדר ההפרדה. במהלך השנים חברי הקולקטיב סיקרו מאבקים חברתיים ופוליטיים רבים בישראל ובגדה המערבית. הם רואים עצמם כשותפים אקטיביים במאבקים שהם מסקרים ומבצעים את אקט הצילום מתוך תחושה של תמיכה ומעורבות.
ערכם הפוליטי של תצלומי "אקטיבסטילס" נובע לא רק מכך שהם מתעדים את הקהילות המפגינות ואת הפעולות האלימות המופעלות כנגדן. כוחם של הדימויים נגזר גם מהאופן שבו הם מועברים בערוצי תקשורת שונים, באינטרנט וברשתות חברתיות, וכך הם לוקחים חלק פעיל בהפצת מאבקים פוליטיים. פעילותה של קבוצת "אקטיבסטילס" מצביעה על שינוי משמעותי באפשרותו של הצילום להיות בעל כוח פוליטי וביקורתי בתרבות החזותית הגלובלית. הם אינם מבקשים לייצר דימויים עיתונאיים של קורבנוּת אלא לחשוף מצב של חוסר יציבות קיומית, כתולדה של מדיניות פוליטית. באופן זה תצלומיהם מגלמים קריאה דחופה לפעולה פוליטית.
סדרת התצלומים העוסקת במבקשי המקלט בישראל, שעליה מבוססת התערוכה הנוכחית, נוצרה בעקבות מעורבותו של זיו בתיעוד של מצוקת הפליטים בישראל ובאירופה. היא מתמקדת במאבק נגד הכליאה במתקן חולות שהוקם בנגב, בו מוחזקים ללא משפט מבקשי מקלט. בשנת 2012 תיעד הצלם את תהליך הגירוש של מבקשי מקלט מדרום סודן חזרה לארצם. בשנת 2013 הצטרף לצעדת המחאה של הפליטים האפריקאים ממתקן הכליאה הפתוח "חולות" לכיוון ירושלים, במחאה על היחס אליהם כפושעים ולא כפליטים המבקשים מקלט וזכויות אדם בסיסיות. זיו תיעד את הפגנות הפליטים ואת יחסם האלים של פקחי ההגירה וכוחות המשטרה שעצרו את המוחים והסיעו אותם חזרה לכלא קציעות. שנה לאחר מכן הצטרף גם לצעדת מחאה של מבקשי מקלט לגבול מצרים, שם הקימו מחנה במטרה למחות על כליאתם ללא הגבלת זמן במתקן "חולות". הצלם שהה יומיים במחנה, עד שהמקום פוּנה על ידי שוטרים ואנשי רשות ההגירה, שהעלו בכוח את מבקשי המקלט על אוטובוסים חזרה למתקן הכליאה.
הסדרה "מבקשי המקלט בישראל" מתארת את מצב הפליטים הלא-חוקיים של ימינו, בהתייחסה לסוגיות של חציית גבולות, זכויות בין-לאומיות, היעדר זכויות והפקר. מטרתו של זיו בסדרה זו לחשוף את הנסיבות של מי שהודרו מהמרחב הפריבילגי שלו. הסדרה מותחת ביקורת נוקבת נגד סטריאוטיפים תקשורתיים וספינים ממשלתיים שמתייחסים לפליטים שברחו מרצח עם כאל לא יותר מאשר פושעים וטרוריסטים.
אורן זיו




"אנו הפליטים"*
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
עיסוקם של האמנים העכשוויים בנושא הפליטוּת התהווה על רקע ההכרה בכך שפעמים רבות תנועתם של פליטים ומהגרים היא פעילות מהפכנית. אף כי פליטים ומהגרים עוזבים את בתיהם ואת מדינותיהם מכורח נסיבות שנכפו עליהם, הדבר אינו מלמד בהכרח על סבילוּת פוליטית. היצירות העוסקות בנושא זה מדגישות כי מהפכת ההגירה של זמננו היא אחת הדרכים החשובות ביותר שבהן אנשים וקהילות יכולים לשנות את תנאי חייהם.
 עבור אמנים רבים דמות הפליט היא סמל של התנגדות, המאתגר את המושגים הבסיסיים ביותר של השיח הפוליטי – זכויות אדם, זכויות אזרח, העם הריבוני, הפועל ועוד. הפליט נאלץ להתנגש עם המערכת המאורגנת של החוק והמדינה, הכוללת משטרה, ביורוקרטיה, פיקוח, אכיפה ו"טרור מוניציפלי". דמותו מאפשרת לבנות מחדש פילוסופיה פוליטית המבוססת על עיקרון הנוודות.
בארץ מהפכת הפליטים מאתגרת את התפיסה הדמוגרפית של ישראל כמדינה יהודית. האמנים הישראלים העכשוויים העוסקים בנושא זה מדגישים את הכוח הטמון בידי מהפכת הפליטים להתנגד להיגיון דמוגרפי זה ואף לתרום לגיבוש הבנה פלורליסטית של החברה הישראלית כחברה רב-תרבותית ומגוונת.
עבודותיהם של האמנים העכשוויים המוצגים בתערוכה, כמו יובל יאירי, אסף קליגר, טליה הופמן ואחרים, מאתגרות את השיח המודרניסטי של האמנות הישראלית, שנמנעה מלעסוק במצב של פליטוּת והגירה. בשיח הציוני, העושים את דרכם לארץ ישראל לא היו "פליטים" אלא "עולים" או "מעפילים", שנשאו פוטנציאל של התחדשות. ההבדל בין מהגרים לבין עולים התמצה בהדגשת הייחודיות ההיסטורית הציונית, שאין לה אח ורע בתולדות העמים, וההתמקדות בתיאור "הרצון להיות לעם". רק אמנים ישראלים מעטים עסקו בעבר בנושא של פליטים ומהגרים, ובהם ניתן למנות את מירון סימה, יעקב שטיינהרדט ונפתלי בזם, המציגים אף הם בתערוכה.

* שם התערוכה מבוסס על כותרת המאמר הנודע של חנה ארנדט מ-1943 "אנו הפליטים".

אמנים משתתפים: אלודי אברג'יל, בלהה אהרוני, עדן אורבך עפרת, שי אזולאי, אברהם אילת, אלורה וקלסדייה, נפתלי בזם, שמואל בק, יוסל ברגנר, האחים גאו, שירה גפשטיין מושקוביץ, אביב גרינברג, פייר דלאווי, פיטר הוגו, טליה הופמן, יובל יאירי, טרייסי מופט, תמר נסים, מירון סימה, רונן סימן טוב, בלו-סימיון פיינרו, מקס פֶּכְשְטיין, ישראל פלדי, אבל פן, אסף קליגר, ברברה קרוגר, פיליפ רנצר, יעקב שטיינהרט


שיתופי פעולה / גיל יפמן
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
בעבודותיו הרב-תחומיות גיל יפמן מבקש לאתגר הגדרות נורמטיביות של האחר והשונה ולבחון את הדרך שבה טראומות אישיות וקולקטיביות מתוות זהות מובנית. הוא עושה זאת באמצעות טרנספורמציה של מיתוסים ומקורות שונים ויצירה של עולמות פנטסטיים, שבהם מופיעים גיבורי תרבות אלטרנטיביים בעלי זהויות חמקמקות. יפמן משתמש במגוון מדיומים לחקירת הפוטנציאל הגלום ביוצא מן הכלל ולעיסוק בנושאים שנחשבים לטאבו בחברה הישראלית כמו שואה, פורנוגרפיה ומוות. יצירותיו, שבהן מגולם עיסוקו בזהותו המגדרית הייחודית, קוראות תיגר על מוסכמות חברתיות. לעתים הוא אף מטשטש את זהותו האינדיבידואלית באמצעות שיתופי פעולה שונים – דוגמת שני הפרויקטים שנוצרו בשיתוף פעולה עם קולקטיב "קונצ'יטה" ועם האמן דב אור נר.
קולקטיב "קוצ'ינטה" (סריגת קרושה בטיגרית) הוקם על ידי נשים אפריקאיות, שנכלאו כבנות ערובה ועברו התעללות קשה בזמן שביקשו לברוח מארצותיהן, ובהגיען לישראל סבלו מאפליה. לשם פרנסתן וכתהליך של ריפוי פוסט-טראומטי הן עוסקות בסריגת סלים מסורתיים ובמכירתם. יפמן וחברות הקבוצה חולקים את אהבתם לסריגה, בנוסף לסביבת עבודה וחיים משותפים בדרום תל אביב. האמן משלב בעבודתו מלאכות יד מסורתיות, בעיקר סריגה, ומשקף באמצעותן את עיסוקו בטראומות. באופן דומה, הפרויקט מציע לנשים הזדמנות להביע את סיפורן הכואב באמצעות מלאכת הסריגה. תוכן הפרויקט מתמקד בזיכרונותיהן מארצות מוצאן לעומת זהותן העכשווית ובהתמודדות עם המציאות הישראלית המורכבת. מלאכת היד החזרתית מסייעת להתמודדות קיומית זו.
במסגרת שיתוף פעולה נוסף יצרו יפמן והאמן הוותיק דב אור נר פרויקט המבוסס על סרט וידיאו. בסרט אור נר מגלם את היטלר ואילו יפמן מגלם את פנלופה, אישה שחורה בעלת כובע סרוג כשן זהב, הנראה כווגינה. הם מהלכים שלובי ידיים, כמו רוחות רפאים, בין אתרים בקיבוץ יד מרדכי. אור נר, ניצול שואה שאיבד את הוריו באושוויץ, עיצב את דמותו מחדש והמציא את "בד רנרוא" – היפוך האותיות של שמו. באמצעות דמות זו הפך את עצמו ואת היטלר לגיבורים של דרמה פורנוגרפית-סוריאליסטית, המשקפת את האפשרות המצמררת שבה הקורבן ידמה לתליין. את התצוגה משלימים תצלומים ופרטי ביגוד המופיעים בסרט. יפמן, האמן הצעיר, יוצר רצף משמעותי לעבודתו הרדיקלית של אור נר במשך השנים.
בשילוב בין שני הפרויקטים יפמן מדגיש את חשיבותה של תנועת הפליטים העכשווית, כתופעה המפרקת את אחיזתו הבלעדית של מיתוס השואה והתקומה במציאות הישראלית. הפליטה האפריקאית מייצגת מודעוּת היסטורית חדשה, שכן בדמותה אנו זוכים להצצה לעתיד שמעבר למדינת הלאום ולהדרה ההרסנית של מי שאינם אזרחים, בפרט כאשר מדובר בנשים.
הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן (Agamben) העלה את הטענה שלפיה "רק בעולם שבו ילמד האזרח להכיר בפליט שהוא למעשה הוא עצמו, אפשר להעלות על הדעת את הישרדותה הפוליטית של האנושות". זוהי הכרה משחררת, הממוססת את ההפרדה בין אזרח ופליט, שכן העצמי תמיד עקור באופן מהותי. בניגוד למשטר ההפרדה החברתית והפוליטית, יפמן מבקש ליצור "מערכת יחסים של אקסטריטוריאליות הדדית". באופן זה יצירותיהם ועולמותיהם של יפמן, אור נר וקולקטיב קוצ'ינטה חוברים יחד, מעבר לגבולות המוּכר, ליצירת מציאות חדשה עכשווית ואוניברסלית.


המופע הקווירי: מגילברט וג'ורג' ועד היום
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
הפוליטיקה הליברלית המבקשת להמשיג את גבולות המרחב הלהט"בי מבוססת על שתי הנחות משלימות. ההנחה הראשונה היא הנחת השונוּת, שלפיה יש הבדל יסודי בין להט"בים לבין הטרוסקסואלים, שהוא חשוב יותר מכל זיקה אחרת שיכולה להתקיים ביניהם. ההנחה השנייה היא הנחת הזהות, שלפיה כל חברי הקהילה הלהט"בית זהים, ולכן כל ההבדלים בין קבוצות שונות בקהילה הגאה, מבחינת תכונות, דעות ושאיפות, הם חסרי משמעות ואינם דורשים התייחסות.
לתיאוריה הקווירית מטרה כפולה: להילחם בדעות הקדומות על החריג החברתי ולהצביע על החריג המודע לעצמו כאסטרטגיה לסובלנות פוליטית וחברתית חדשה. תיאוריה זו צועדת, בעקבות מישל פוקו (Foucault), בהגדירה את השונוּת המינית לא כמציאות ביולוגית אלא כהמצאה תרבותית, שנועדה לברוא את ה"נורמלי" כניגודו של ה"סוטה" וה"פתולוגי". הפוליטיקה הקווירית תומכת אפוא בטשטוש גבולות בין קטגוריות חברתיות ועירובן באמצעות בני כלאיים שונים.
העבודות המוצגות בתערוכה נוגעות בפרקטיקות קוויריות השואפות לייצר נראוּת ביקורתית כאסטרטגיה "חיובית" של גאווה. מגמת הנראוּת מציבה את הפוליטיקה הקווירית בעמדת השפעה על התרבות הכללית. בשאיפה לנראוּת יש תפקיד חשוב לשיח הפרפורמטיבי. התיאוריה הקווירית מבליטה את המופע של הגוף כתנאי בסיסי להגדרות של זהות ושוני. העבודות בתערוכה מבליטות את החשיבות של הפרפורמנס הקווירי במרחב הציבורי, כסוגה המתנערת מכללים ומהגדרות ומהווה כלי להשמעת ביקורת חברתית. מופעי האקטיביזם הקווירי ניכסו לעצמם כלי ביקורת המאפשר להם להתנגד לדרישה ההגמונית להלימה, לפרוץ את הגבול המוּכר ולהציע ביקורת חזותית על המציאות. האקטיביסטים הקווירים עושים שימוש בכלי האמנותי כדי לממש שינוי חברתי.

אמנים משתתפים: דניאל ארזולה, גילברט וג'ורג', משה גרשוני, איגור זייגר, גיא יחיאלי, רוברט מייפלת'ורפ, מיש (מיכאל רוזנוב), גיאורג מרקל, שני נחמיאס, סיימון סולומון, אנדריי פוברוב, בנימין רייך, גוראן תומצ'יץ', ואחרים.





המחאה הנשית: חושפות ומסתירות
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
חלקה הראשון של תערוכה זו מתמקד במוטיב האנונימיות, כמרכיב מהותי במחוות הנשים האקטיביסטיות העכשוויות. מוטיב זה מנוגד להתוודעות האינטימית, האישית, אל דמות האישה. ג'ודית באטלר, בספרה "חיים שברירים" (2004), מנתחת דימויים של קורבנות בתקשורת, וטוענת כי הנרטיב של הקורבן מתחיל תמיד מנקודת מבט בגוף ראשון. ההזדהות עמו נוצרת דרך ההתוודעות לקשרי המשפחה, החינוך ואורח החיים שלו. כך הקורבן עובר הומניזציה המחזקת את ההזדהות הרגשית של הקהל עמו. לעומת זאת, המסכה האנונימית מעלימה את פני הקורבן ומשדרת חוסר יכולת להשתמש במושג "אני" ולהזדהות עם אינדיבידואל מסוים. מוטיב המסכה או כיסוי הפנים עובר כחוט השני בעבודות המוצגות בחלקה הראשון של התערוכה. כיסוי הפנים מפרק את הנרטיבים המקובלים ויוצר תערובת משכרת של דמויות נשיות. באמצעות המסכה מרכיבי הנשיות מותכים זה בזה ויוצרים משמעות החורגת מגבולות זהותה הפרטית של אישה מסוימת. במקרה של קבוצת "פוסי ריוט" (Pussy Riot) מרוסיה, למשל, איננו רוצים לראות את הפָּנִים מאחורי המסכות אלא להבין מהו המסר שלהן. הן גורמות לנו לתהות מה הנשים יכולות להשיג יחד ועבור מי ועל מה הן נאבקות – זכויות אדם, הפלת עריצות או עולם חדש עבור כולנו?
התופעה העולמית העכשווית של מחאה נשית פרפורמטיבית היא חלק מתת-תרבות של מדיה אקטיביסטית ושל אמנות אקטיביסטית. חלקה השני של התערוכה מתמקד במוטיב הפגיעוּת של האישה העוסקת בפעילות מחאתית, והעבודות השונות מדגישות את מרכזיות המחאה הגופנית בימינו. המחאה הגופנית משתמשת בגוף האישה כדי לאתגר הגבלות מגדריות ולקדם רפורמות חוקתיות הקשורות בנשים. במקרה זה, הגוף – לָבוּשׁ או עירום – הופך לכלי מחאה ראשוני ומרכזי. הגוף מתפקד גם כסמל, כטקסט הנושא משמעויות פוליטיות. מחאה בעירום שימשה במגוון הקשרים כאסטרטגיה ליצירת שינוי חברתי. במקרה של מחאה נשית, העירום כאקט של התנגדות קשור ישירות לדיכוי האישה בהקשר המיני. כיוון שברוב החברות הנורמה מכתיבה שימוש בביגוד במקומות ציבוריים, העירום משמש דרך יעילה להסב את תשומת הלב לבעיות חברתיות ומצביע על המוכנוּת של המפגינות לסכן עצמן להשגת מטרות פוליטיות.
היצירות בתערוכה מתארות נשים לוחמות מורדות – מעולם האקטואליה ומהתרבות הפופולרית של זמננו. בולט בהן המתח בין כוח ואלימות לבין רוך ותשוקה, כפי שהוא מגולם במחוות המתריסות והלא-טיפוסיות של המחאה הנשית העולמית העכשווית. עבודות אלה חושפות את הדיאלקטיקה שבין כוח ופגיעוּת, התנגדות וסכנה. הן נועדו להדגיש כי האקטיביזם והאמנות הרדיקלית יכולים לשרוד רק אם יש להם נראוּת במרחב הציבורי. בכוחו של הדימוי השערורייתי לשמר לאורך זמן את האפקט של הפעילות הנשית האקטיביסטית העכשווית.

אמנים משתתפים: אילול אסלן, וינסנט גוראיו, תרין גרטנר, שאשא דותן, שוש ישראלי, תמר לדרברג, אנה מירקין, ענבל מנדס-פלור, קרן ענבי ותמר נסים, שירין נשאט, אליסיה שחף, מיכה שמחון, Tomorrow Girls Troop




למפדוזה: ויק מוניז
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
ויק מוניז השיק את יצירתו "למפדוזה" בפתיחת הביאנלה הבינלאומית ה-56 לאמנות בוונציה בשנת 2015. סירת הנייר שיצר, באורך 14 מטר, נבנתה לזכר 360 המהגרים שטבעו במהלך מסעם מלוב לאיטליה וצופתה ברפרודוקציה ענקית של העיתון האיטלקי שדיווח על הטרגדיה. סירת הנייר עצומת הממדים שטה על מימי הגרנד קנאלה, עורק התנועה הראשי של ונציה, ועגנה שם לצד היאכטות של עשירי העולם. מוניז, שנולד בברזיל, התפרסם בשנים האחרונות בין השאר בזכות סרטו המצליח "אמנות בזבל". הוא הגיע לארצות הברית כמהגר לא חוקי בשנת 1982 וחי מתחת לרדאר במשך כעשר שנים, עד ש"זכה" במעמד של תושב חוקי כאמן מוערך.
אולי אין בעולם דימוי תמים ואופטימי יותר מסירת נייר מקופלת בכמה קווים פשוטים. בסירות הנייר השטות על תעלות מים, אגמים ושלוליות, מקופלות תקוות של ילדים וחלומות לעתיד – בניגוד חד לתקוות של הפליטים שירדו למצולות. אנשים אלו עזבו בתים שאין בהם תוחלת ורובם הפקידו את כל רכושם בידי ספסרי הספינות, שיישאו אותם ואם יתמזל מזלם יפלטו אותם בחוסר כול על חופי אירופה המתנכרת. שם אולי יימצאו עבודה או מעמד, חוקי או בלתי חוקי, ואולי יישלחו חזרה בספינות קצת יותר יציבות וימצאו עצמם מושפלים עוד יותר בנקודת המוצא שממנה ניסו לברוח.

מצב חירום – חיים שקופים
אוצרת: לימור אלפרן זרד
העבודה Pencil Rocket (2011) של האמן עדי שמעוני מתארת רקטה נופלת שאינה מגיעה ליעדה, וכך היא משחזרת רגע זה באופן חזרתי ואינסופי. זוהי התרחשות לפני אסון, היוצרת אצל הצופה חוויה של מתח בעקבות התנועה המתמדת בין הידע המוקדם על מה שעומד להתרחש לבין השחזור של התרחשות זו ביצירה. בדרך זו שמעוני מבקש להדגיש מצב של חוסר מוצא וחרדה תמידית, שבה אזרחים נתונים בעודם חיים תחת מצב חירום.
בעוד שמעוני עוסק ברגע רפטטיבי, המתאר משבר קבוע במצב של אסון ומתח הנוצר בעקבותיו, האמן חיים דעואל לוסקי עוסק בעבודתו חילמי שושא – מגש הכסף (2017) באירוע פוליטי ספציפי שאירע באינתיפאדה הראשונה. שתי עבודות אלה מדגישות מצב מתמשך שבו החזרה האינסופית של אסונות, הפחדות והרתעות מייצרת צורה עכשווית של אדישות וניכור. הפרויקט של לוסקי מורכב מ-52 תצלומים מתוך הספר שערך ב-1997 יחד עם החוקרת והאוצרת אריאלה אזולאי. בדף הפותח של הספר הופיעה יצירתה של מיכל נאמן, המוקדשת אף היא לפרשה. יצירה זו, ששמה גם הוא "מגש הכסף", מוצבת בפתח המיצב של לוסקי. היא בוחנת את האירוע דרך ביקורת על מעמדו הממלכתי, המיתי כמעט, של שירו הנודע של נתן אלתרמן. השפעת מצב החירום המתמיד השולט באקלים הפוליטי-חברתי על התרבות בארץ נבחנת בעבודה חדר ביטחון (2013) של האמן אסף סטי. פרויקט זה מורכב משלטי בטיחות המתבססים על חוברת "הנחיות להתנהגות במצבי חירום עבור עובדי מוזיאונים" של עמותת איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל.
שלושת הפרויקטים הללו שואפים להפוך לכלי חברתי המשמש לחקירה עצמית. הבחינה הנועזת של המיליטריזם והלאומיות נועדה לנהל מאבק משמעותי בחומות המנטליות והתרבותיות המסמנות את קיומו של האחר.

אמנים משתתפים: חיים דעואל לוסקי, מיכל נאמן, אסף סטי, עדי שמעוני




חן שיש: סוף שבוע טרופי
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
עבודותיה האקספרסיביות של חן שיש מעוררות רגש, מחשבה ואף רצון ליצור פעולה. לדבריה, "אני לא מפחדת לגעת ביופי". השילוב בין משיכות צבע גופניות ואקספרסיביות לבין נגיעות עדינות מאפיין את מכלול יצירתה.
המיצב הנוכחי של שיש מבוסס על סדרה המורכבת משתים-עשרה מסכות עשויות חומר קֶרָמי, צבועות בצבעים עזים ופעורות פה. המסכות הן מחווה לשתים-עשרה מסכות אבן עתיקות מהתקופה הניאוליטית שהתגלו באזור המדבר והרי יהודה והוצגו במוזיאון ישראל בשנת 2014 בתערוכה "פנים אל פנים".
בחלל תערוכתה הנוכחי שיש יוצרת מרחב של תוקפנות המופנית החוצה ופנימה, ובו הגוף מוצג כאזור אסון. ייצוגי הפה הפעור מסמלים דיבור לא נשמע או שאגה אילמת, וניכר בהם הניסיון להיפטר מהשפה. צורת הפה הפעור מהדהדת את גולגולתו של הקורבן התמים. מוטיב הפה הפעור בזעקה ידוע עוד מימי יוון העתיקה כסמל המייצג היסטריה ואובדן של מעצורים רציונליים. מעוויתות הפה הזועק עולה תחושת אלימות חזקה ורגשות עזים של כאב. 
המסכה המטאפורית מגלמת כאן אמצעי חתרני כנגד המופע של הנשיות הנכפה על ידי החברה הפטריארכלית. באמצעות ההתחפשות יכולה האישה להפוך מאובייקט לסובייקט ולייצר מרחק בינה לבין הצופה הגברי. הפה הפעור חסר השפתיים של האישה-מסכה, על החושניות והכיעור הבוטים שלה, מאתגר את החיוך יוצא הדופן, המקסים ומעורר התמיהה, של המונה הליזה – סמל היופי הנשי האולטימטיבי. זיגמונד פרויד טען בהקשר זה כי המונה ליזה כמו עוטה חיוך על פרצופה כמסכה. 

מאבק, מחאה – אביר, מסכה
אוצרת: רויטל סילברמן גרין
תערוכה זו בוחנת את עמדת הצפייה של האמן על מאבקים ומחאות ואת מידת מעורבותו בהם, הנעה בין מחווה אמנותית לבין פעולה אקטיבסטית. היצירות מתייחסות לאירועים של זירות מאבק, הפגנה או מחאה – חלקם מזוהים וחלקם אינם ניתנים לזיהוי מוגדר. בעבודות המוצגות בתערוכה מודגשים שני דימויים בולטים: המסכה והאביר. המסכה היא אמצעי הסוואה והגנה המספק אנונימיות ומשמשת אביזר להסרת עכבות וביטוי לחופש. היא מופיעה כאן בייצוגים של מפגינים, רעולי פנים ושוטרים.
כוחות השיטור משתמשים בציוד מגן, הכולל קסדה המכסה את הפנים, לצורך הגנה והסוואה בעודם רכובים על סוסים. מאפיינים אלו מעניקים להם מראה המאזכר אבירים – דימוי המזוהה באופן מסורתי עם תרבות האבירים של ימי הביניים. מדי השוטרים עוצבו במטרה לספק דימוי של משמעת וכוח ומשמשים אמצעי לביטוי סמכות ולזיהוי היררכיה. יכולת השימוש בכוח מהותית לתפקיד השיטור, לעומת האלימות המשטרתית שבה נעשה שימוש בכוח פיזי מופרז מעבר להכרחי. בתערוכה מוצגות עבודות המתייחסות לאירועים שונים של הפעלת כוח על ידי שוטרים מול מפגינים, דוגמת פינוי עמונה (2006) ומחאת האתיופים (2015). העבודות מעוררות את השאלה: מתי שימוש בכוח משטרתי הוא לגיטימי ומתי הוא מופרז?
בעבודות בולטת גם נוכחותם של מפגינים רעולי פנים ועוטי מסכות. המסכה מבטאת את החופש שלא להיות מיוצג על ידי המוסדות המסורתיים, כפי שטוענת האמנית והתיאורטיקנית היטו שטיירל (Steyerl). בהקשר זה בולטת נוכחותה של מסכת "גאי פוקס" Fawkes)), שתחילה נוּכסה על ידי קבוצת ההאקרים "אנונימוס" בשנת 2008 כפנים הציבוריות של המחאה נגד הסיינטולוגיה. מאז היא התפשטה באופן ויראלי כסמל חזותי להתנגדות עכשווית.

האמנים המשתתפים: תומר אפלבאום, שי אריק, עודד בלילטי, דגנית ברסט, מיכל היימן, נטע הררי נבון, פבל וולברג, נירית טקלה, דוד טרטקובר, אוהד מטלון, ירמי עדני, אסד עזי, קרן ענבי, דינוס וג'ק צ'פמן, ישעיהו רבינוביץ', אלדד רפאלי, היידי שטרן, צח שיף, שחר שריג

חוק וסדר / Ame72
אוצרת: רויטל סילברמן גרין
אמן הגרפיטי ואמנות הרחוב המוכר בכינויו האמנותי AME72, מצייר בהשראת אמנות הפופ, בצבעים עזים, בטכניקת הסטנסיל ובעבודת יד חופשית. המיצב שיצר AME72 כולל עשרה דימויים של שוטרים בגודל טבעי, כל אחד מהם צבוע משני צדיו של לוח העץ: מכיוון אחד  שוטרים שמחים, מכיוון שני שוטרים כועסים. דימויי השוטרים מצוירים בדמותו האיקונית של איש הלגו שהפכה למוטיב חוזר ביצירתו של AME72.  בעיניו, דימוי איש הלגו, דמות פלסטית קטנה המיוצרת בייצור המוני, שלעולם לא תזדקן, הוא אלמנט כיפי שקל לאנשים להתחבר אליו, ולכן אפשר להעביר באמצעותו מסרים ביקורתיים בנושאים חברתיים, פוליטיים וסביבתיים, בקלות ובאופן הומוריסטי. דימויי השוטרים במיצב מדמים התעמתות בין שוטרים לקהל. השוטרים ממוקמים לאורך המסדרון, שהוא אזור מעבר אל חללים פנימיים במוזיאון, כך שההתחככות של המבקרים ב"שוטרים" היא בלתי נמנעת.

חוף מבטחים / מצב חירום
אוצרת: לימור אלפרן זרד
אנו חיים כיום בעידן של "מצב חירום", זהו מצב שבו הממשל טוען כי הגבלת החירות האישית חיונית לצורך שמירה על החירות הארצית. אין זה מצב של כאוס או אנרכיה, כיוון שהשעיית החוק מתרחשת בהקשר חוקי. ואכן, נראה כי כיום זוהי פרקטיקה מרכזית במשטרים דמוקרטיים. בדמוקרטיות המערביות התהוותה מגמה שלא להכריז על כך באופן רשמי.
במצבים אלו מוקפא החוק הדמוקרטי על ידי המדינה, כביכול במטרה להגן על הדמוקרטיה בעיקר בנושאי ביטחון. בתואנה זו נוהגים לחוקק חוקים המוגדרים כ"יוצאים מן הכלל". כך נוצר שטח הפקר בין הפוליטי לבין החוקי. אותם "מצבי חירום" מכילים לעתים באופן סמוי, כרוחות רפאים, ניסיונות רדיקליים לשלוט ביחסים בין החיים לבין החוק. הם מושתתים על הרצון להשעות חוקים קיימים כדי לאפשר שליטה אפקטיבית בחיי האדם. ייצור של "מצבי חירום" היא דרך לייצר נורמליות באמצעות אשרור השליטה על החיים.
תערוכה זו עוסקת בהתמודדות האמנים העכשוויים בארץ עם אותו "מצב חירום". האמנות הישראלית מרבה לעסוק בהקשרים פוליטיים ונדרשת להתמודדות אמנותית עם מציאות סבוכה ורבת-פנים. העבודות בתערוכה מתארות את העולם הפיזי והפסיכולוגי שהתהווה בעקבות מצב זה. יש בהן משום "הפרעה" המתגלה בפני הצופים ומייצרת אווירת כאוס בתוך מציאות שנראית לכאורה מאורגנת ומתוכננת היטב. המקום הישראלי הופך לזירה משובשת חסרת תפקוד, על סף הרס, כעדות דרמטית למאורע שנכפה עליו ללא זמן קצוב. העבודות מגיבות לנוכחוּת המשטר ולכוחו המחלחל לתוך הקיום האזרחי והאנושי. זוהי אמנות ביקורתית, המעמיקה את המבט הספקני על ההגמוניה השלטת ומנכיחה את מה שהקונצנזוס השולט נוטה להעלים ולטשטש.

האמנים המשתתפים: לארי אברמסון, רונית אגסי, אביבה אורי, אברהם אילת, דניל גרטמן, פלג דישון, בן הגרי, אורלי הומל, דוד וקשטיין, דוד טרטקובר, גיא יחיאלי, שירי מטלון, מירי נשרי, עדי נס, דורון סולומונס, אדם ריינולדס וחנן שדה.



INDIGNADAS (Outraged Women) / מריה מריה אחא-קוצ'ר
אוצרת: סבטלנה ריינגולד
מריה מריה אחא-קוצ'ר מתמקדת ביצירתה במאבקן של נשים לשחרור ולשוויון. היא יוצרת פרויקטים ארוכי טווח ומפתחת שפה ומתודולוגיה ייחודית עבור כל אחד מהם. כל אחת מעבודותיה היא תוצר אמנותי בפני עצמו, אך גם כלי המשרת צורך חברתי ותורם לשינוי פוליטי, בדגש על המאבק הנשי. אחא-קוצ'ר רואה עצמה כאמנית פמיניסטית ורואה את האמנות ככלי פוליטי רב-עוצמה. לדבריה, היא עוסקת ב"חוויה של להיות אישה שחוצה הבדלים של גזע, מעמד חברתי והעדפה מינית".
הסדרה המוצגת כאן מכילה דיווח חזותי המתאר נשים השותפות במחאות ציבוריות ברחבי העולם, בין השאר בתנועות חברתיות כמו "אוקיופי וול סטריט" (Occupy Wall Street), או בתנועות פמיניסטיות כמו "פוסי ריוט" (Pussy Riot), "פמן" (Femen) וצעדת השרמוטות (SlutWalk). האמנית הופכת תצלומי עיתונות ועדויות מצולמות לציורים דיגיטליים ומדפיסה אותם בפורמטים גדולים, המוצגים במקומות ציבוריים. מטרת הפרויקט היא להגביר את הנראוּת של נשים מוחות ולהציב אותן במרכזם של מאבקים חברתיים. באופן זה נוצר ארכיון חזותי שמטרתו להוכיח לדורות הבאים כי במהלך ההיסטוריה נשים תמיד לקחו חלק במאבקים חברתיים.
היצירות של אחא-קוצ'ר מציגות את הגוף הנשי באור חדש – גוף שאינו משמש מושא התבוננות פסיבי למבט הגברי אלא מגויס להשגתה של מטרה פוליטית. התצלומים הופכים לציורים דיגיטליים וכך מוענק להם מעמד "על-זמני" של אמנות. השימוש בשפת האמנות נועד להנציח את המעשים של נשים אלו, לשמר את זיכרון המחאה ולהבטיח את המשכיותן הרעיונית של תנועות חברתיות אקטיביסטיות.
הסגנון האמנותי של אחא-קוצ'ר שואב השראה מן האסתטיקה של תחומי הקומיקס, הפופ-ארט והכרזות הפוליטיות. שפתה העיצובית מתייחסת גם לעולם הפרסום, תחום שידוע בשימוש תדיר בדימויי הגוף הנשי למטרת גריפת רווחים. אחא-קוצ'ר מרבה להציג את עבודותיה במרחב הציבורי כאקט של החזרת המחאה אל הרחוב. הן גם מופצות באינטרנט תחת רישיון של שימוש חופשי, במטרה שיוכלו להפוך לחלק מן המידע היומיומי במרחב המקוון ולשרת קבוצות של נשים אקטיביסטיות בכל העולם.


התמונה של ‏‎Sarit Yochpaz‎‏.



התמונה של ‏‎Sarit Yochpaz‎‏.



נעילת התערוכה : 14.4.18
מוזיאון חיפה לאמנות, רחוב שבתאי לוי 26, חיפה | www.hms.org.il
שעות פתיחה:

ימים א-ד   16:00-10:00   

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה