רד קייפ גאים להציג אימא קטנה סרטה של סלין סיאמה. מאת: שרית יוכפז

 

אימא קטנה

סרטה של סלין סיאמה

Petite Maman

A film By Celine Sciamma

השתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין 2021.

בחירת מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס כסרט הזר הטוב ביותר.

מועמד לבאפטה הבריטי כסרט הזר הטוב ביותר.

זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל שטוקהולם.

זוכה פרס הקהל בפסטיבל סאן סבסטיאן.

זוכה שני פרסים לסרט ולצילום בפסטיבל מאר דל פלאטה.

 

סבתא של נלי בת ה-8 רק נפטרה והיא מסייעת להוריה לנקות ולפנות את בית ילדותה של אמה. במהלך הפעילות היא בוחנת וחוקרת את הבית ואת החורשה שעוטפת אותו, המקום בו אמה מריון,נהגנה לשחק. המקום בו היא בנתה את בית עץ שנלי שמעה עליו כל כך הרבה. יום אחד אמה עוזבת בחטף ונלי פוגשת בחורשה ילדה בת גילה, והילדה בונה בית עץ, שמה של הילדה מריון.

 

בימוי וכתיבה :סלין סיאמה Celine Sciamma

צילום: קלייר מטון Claire Mathon

עריכה ג'וליאן לשרי

מוסיקה ז'אן בפטיסט דה לאובייה – פארה וון PARAS ONE

הפקה בנדיקט קוברר Benedicte Couvreur

שחקנים

נלי: ג'וזפין סאנס Josephine Snaz

מריון : גביראל סנס Gabrielle Sanz

האם: נינה מאוריס Nina Meurisse

האב סטפן ורופן Stephane Varupnne

הסבתא: מרגו אבסקל Margot Bascal

צרפת 2021, 72 דקות , תרגום לעברית ואנגלית

הפצה בישראל רד קייפ

החל מ 3 במרץ בסינמטק תל אביב, רשת מובילנד ובכל רחבי הארץ.

https://youtu.be/OHzynlzGE6o

 

הערת הבמאית

הסיפור של הסרט "אמא קטנה", עלה במוחי כשכתבתי את סרטי הקודם "דיוקן של אישה עולה בלהבות". הפשטות שלו רדפה אותי וחלמתי עליו מפעם לפעם כמו מחשבה עתידית ברורה ועדינה. הסרט והסיפור התפתחו בתוכי והתחלתי לכתוב אותו מיד כשהסתיים הסיור הבינלאומי של הסרט הקודם. בסיומו של הסגר הצרפתי, כשפתחתי את התיקייה במחשב כדי לנסות להמשיך את הכתיבה, גיליתי שהסצינה הראשונה היא פרידה מן הדיירים בבית האבות. הרגשתי שהסרט הוא עדיין רלוונטי אולי עכשיו רלוונטי יותר מתמיד. ולו רק בגלל שהוא היה על ילדים.

הילדים חווים קשיים מיוחדים בשנים האחרונות, למרות שהפוליטיקאים לא פנו אליהם באופן ישיר, אבל הילדים שמעו את העולם עובר טלטלה, אני חושבת שזה חיוני לכולו להציל אותם, להציע להם סיפורים , להביט בהם, לשתף איתם פעולה.

הסרט מבוסס על רעיון מאוד פשוט הילדה הקטנה נפגשת עם אמה כילדה קטנה. חקרתי ואיבדתי את זה כאילו מצאתי איזה כוח קסם. היתה לי תחושה שאני מאירה זרקור על מטריקס חדש. הסיטואציה הזו שייכת לכולם ואני עומדת לתת את הפירוש האישי שלי. ניתוח פרטי משלי לסיטואציה. לדמיין את עצמך במערכת יחסים עם אחד מהורייך בילדותם הוא רעיון שכל אחד יכול לשחק איתו.לחלום על הסיפור הפרטי שלך, להמציא מערכת יחסים. במכונת דמיון שאין לה גבולות. ממש נהנתי לעבוד על הרעיון הזה, זה היה מרגש ומאוד משעשע. הסרט מעביר את הרגשות הללו, אני מקווה.

"אמא קטנה" מציג גישה חדשה למסע בזמן, מסע אינטימי שהנושא הוא לא העבר ולא העתיד אלא לחלוק את הזמן עם מישהו. מסע ללא מכונות או כלי רכב. הסרט עצמו הוא המכונה ואם להיות מדויקת יותר העריכה מקשרת בין הדמויות ומחברת ביניהן.

היתה לי תחושה, מבלי בעצם לחוות אותה, שהצילום באולפן יספק את מגרש המשחקים הנכון לסרט הזה. ההיגיון של צילום באולפן היה שזה יכפה על הסרט צורה של קולנוע מאד עליז ומאוד ראשוני. זה אולי רעיון משונה שסרט יכנס לתוך קופסא שאתה נכנס אליה דרך דלת. זו תחושה מאוד יפה של משחק.

לעבוד באולפן איפשר לנו לצור בית שנבנה במיוחד. ואני נסחפתי לגמרי להזדמנות שאפשרה את ההתערבות האולטימטיבית בכל דבר, החל ממתגי החשמל בנקודה הזו עלי לומר -אנחנו- כיון שבבניית הסרט כל השותפים ליצירה מתערבים. רמת השיח מתרחבת. השיחות שלי עם הצלמת קלייר מטון הגיעו עד לרמה של השטיחים, גודל החלונות והטפטים שהמצאנו מקשת הצבעים. עבודת הבנייה היא מרתקת כי היא כוללת את כל האלמנטים של הבימוי. הקצב של סצנה ,ואורך השוט חשובים כשאתה קובע את אורך המסדרון והצליל של הצעדים במפגש של הרגליים והנעליים עם הציפוי שעל הרצפה.

בעצם בניתי מחדש את שטחי המחייה של הסבתא שלי. זהו בית שאת מסתובבת בו כמו בדירה. אבל היה לי חשוב ליצור חללים אינטימיים המתקשרים עם הזיכרון שלנו איך, נראו בתים צרפתיים בחצי השני של המאה ה 20. צילומי החוץ צולמו בעיר בה גדלתי. אבל גם שם התערבנו רבות. היתה לנו חממה בה טיפלנו בפרחים שנוכל להשתמש בהם באמצע תקופת הסתיו בה צילמנו. ביליתי שבוע נהדר, צופה במבוגרים בונים בקתה באמצע היערות בהם גדלתי.

הסרט לא מתרחש בזמן מסוים רצתי ילדה מ 2021 אבל גם ילדה משנות ה 50, 60, 70 שאפשר יהיה לגלות בתוך החללים הללו. ניסינו ליצור תחושה של זמן המקבילה לכמה תקופות התחלתי לעבוד על הסרט עוד מראשית הכתיבה, התבוננתי בתמונות של בני מעמדות שונים בפרברים של פריז משנות ה 50 ועד היום. לחשוב על מה שמחבר את בגדי הילדים לאורך תקופות שונות ולגלות את זה במציאות של אופנת הילדים ב 2020 , גם בסרט עצמו אין תחושה של תקופה מסוימת.

בעומק הסרט נחווה חוויה משותפת למבוגרים  וילדים, מגרש משחקים משותף כמו שהוא היה לשתי הגיבורות של הסיפור. אני מקווה שאנשים יתבוננו אחד על השני בצורה שונה כשהם יעזבו את אולם הקולנוע.

כשכתבתי את התסריט חשבתי אם אני אפגוש את אמי כשהיא היתה ילדה, האם היא אמא שלי? אולי היא תהיה אחותי? האם היא תהיה חברה שלי? האם היא כל הדברים האלה באותו זמן? מכאן צמח הרעיון לליהוק, אמא ובת יכולות להיות מגולמות על די אחיות. נשלחה הודעה מהמלהקת לסוכניות שונות, עד שקיבלנו פנייה משתי התאומות  ואיתן גילינו מיד שאיתן אנחנו יכולים לעבוד ולתקשר. הן רצו לעשות את הסרט הזה וההורים שלהן שיתפו פעולה והתחברו לסיפור. שנגע בהם מאד.

כמו תמיד כשאני עובדת עם ילדים זה נעשה על הסט, לא חזרות, אלה מפגש הדן באתגרים בכל יום ויום. זה הצריך אמון מוחלט בכישרון וביכולת של התאומות וכל הדרך לא התגלה שטעיתי. זה הצריך הכנה רבה מראש מבחינתי ובמיוחד ששעות הצילום לילדים הן הרבה יותר קצרות אבל זה הצריך ריכוז גדול מאד שלהן ושל כל הצוות כיוון שידעתי שיש לי מעט מאוד זמן.

רציתי שיר מקורי בליבו של הסרט שילווה את ההרפתקה של הבנות. למוסיקה יש תפקיד דרמטי מאוד חשוב כיוון שזה הדבר היחידי עליו שואלת מריון הקטנה, המוסיקה של העתיד! רציתי שניצור מעין מוסיקה מומצאת מסרט אנימציה שלא קיים משנות ה-80 .רוב הצלילים הסינמטטים של ילדותנו עוצבו מהמוסיקה שהושמעה בכותרות הסיום של סדרות וסרטי טלוויזיה. הלכתי לפגוש את שותפי הותיק, המוזיקאי ז'אן בפטיסט לובייה. עם הרעיונות האלה, הייתי נרגשת במיוחד הפעם כי ידעתי שהמוזיקה שאני רוצה תתבסס על הזכרונות והרגשות מן הילדות ואנחנו נחגוג במסע המשותף הזה של שנינו אל הרגשנות והרגשות שלנו. הוא הציע את המנגינה הראשית מיד לאחר המפגש שלו עם הסרט ואנחנו מיד אימצנו אותה. הוא פיתח אחר כך את הקו המלודי עם מנגינות נוספות ואני כתבתי מילים בזמן עתיד. רציתי שהשיר יהיה שייך כולו לסרט אבל שיהיה גם המנון למשהו אחר. אולי מצעד מחאה של ילדים למשל.

 

 

סלין סיאמה

בוגרת בית הספר לקולנוע בפריז, לה פמיס.

את סרט הראשון "חבצלות מים" יצרה ב2007, הסרט הוקרן במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאו וזכה בפרס לואי דלאק לסרט ביכורים.

סרטה השני "טום בוי" משנת 2011 זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ברלין

סרטה השלישי "נערות"- הוצג במסגרת השבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן בשנת 2014

סרטה הרביעי "דיוקן  של נערה עולה באש, הוצג בתחרות הרשמית בפסטיל קאן , 2019 וזכה בפרסי התסריט

סלין סיאמה היתה מועמדת 6 פעמים לפרס הסזאר וזכתה בפרס על תסריט מעובד לסרט "חיי כקישוא" בשנת 2016.

היא גם תסריטאית ויועצת תסריטים והייתה שותפה לז'אק אודיאר בכתיבת סרטו האחרון.